ליעד אוהבת לדבר הרבה.
היא מדברת בעיקר על עצמה, למען האמת, ובצדק, אם אני הייתי
ליעד גם אני הייתי מדברת על עצמי רוב היום. יש בה מין קסם כזה
שאני לא מצליחה להבין אף פעם, ניצוץ גס ויפה שהוא רק שלה.
היא בטח לא עושה את זה בכוונה, בכל פעם שהיא רואה שהיא מדברת
על עצמה יותר מדי היא מסמיקה ושותקת. בדרך כלל היא לא שמה לב.
אצל ליעד אין דבר כזה יותר מדי. היא יכולה למתוח את הגבולות
שלה עוד ועוד ועוד ואיכשהו הם אף פעם לא נקרעים.
היא תמיד נכנסת למסעדה ויושבת במקום הכי טוב, אוכלת רק את
הציפוי של העוגה, עושה מה שהיא רוצה, מתי שהיא רוצה, ובצורה
מסוימת זה תמיד מסתדר.
את ליעד פגשתי לא מזמן.
הוצאתי את שוני, לברדורית מעורבת ושחורה, לטיול בחורשת
האורנים שליד המושב הדרומי שגרתי בו. כמו בכל הטיולים שלנו,
גם הפעם לא קשרתי את שוני ברצועה, והיא התחילה לרוץ קדימה.
כמעט בכל טיול שלנו היא רצה קצת, אני יודעת שזה עוזר לה
להוציא אנרגיות, אבל איכשהו הפעם היא רצה רחוק מדי.
ידעתי שאסור לי לרוץ אחריה, אם הייתי רצה אחריה היא בוודאי
הייתה רצה יותר מהר, אז ניסיתי לשרוק לה, אבל היא לא התייחסה
לזה, אז נאלצתי לרדוף אחריה. כשהגעתי אליה סוף סוף, ראיתי
אותה רוכנת מעל אבן אפורה, שכשהתקרבתי אליה נתגלתה כלבת זאב
קטנה שנראתה מחוייכת ושמחה. שוני ליקקה אותה.
אחרי כמה שניות הגיחה מבין העצים נערה שחורת שיער, לא גבוהה
מדי ולא נמוכה מדי, עיניים חומות. סטנדרטי ביותר.
הנערה התנשפה בכבדות. כלבת הזאב האפורה התיישבה, עדיין
מחוייכת למדי.
"רוקסי, למה את בורחת לי ככה?" הנערה נראתה קצת כועסת, החיוך
לא מש מהפנים של רוקסי, הכלבה.
אחרי כן הנערה פנתה אליי, "דווקא נראה לי שהן מסתדרות די
בסדר, לא?" היא חייכה עכשיו , "איך קוראים לה?"
"שוני." אמרתי ושתקתי, איכשהו הייתה לי הרגשה שהייתי צריכה
להגיד עוד משהו.
"היא ממש יפהפיה, אני מקווה שהיא לא עושה לך צרות כמו רוקסי
שלי," היא תקעה בכלבה הקטנה מבט, "אני ליעד, דרך אגב".
חייכתי אליה. "את מפה?"
"אני מתל אביב, אני נמצאת פה כמה ימים אצל הדודים שלי. את
ושוני שלך יכולות להצטרף אלינו אם בא לכן, רציתי לעשות עיקוף
מסביב למושב אבל אני לא מכירה את הדרך, אולי תוכלי לעזור לי."
האמת היא שהייתי בדיוק בדרך הביתה, חצי שעה לאחר מכן הייתה
אמורה להיות לי פעולה בשומר הצעיר. "בטח".
אף פעם לא כל כך אהבתי את התנועה.

אני שתקתי רוב הדרך. מדי פעם פלטתי איזה "כן", או איזה גיחוך
מטופש שניסיתי להסתיר ללא הצלחה, ליעד סיפרה לי סיפורים בלי
סוף.
היא סיפרה לי סיפורים על נימפות עדינות שפיתו מלחים צעירים
למצולות ועל זאוס, ואיך שאשתו, אפרודיטה בגדה בו עם
פרומתיאוס, בנו של האדס, אל הפריון.
ידעתי שאשתו של זאוס הייתה בכלל הרה, והיא לא בגדה בו עם אף
אחד והיא לא הכירה אפילו את פרומתיאוס, שהוא בוודאי לא בנו של
האדס, שהוא בכלל אל השאול. אני חושבת שגם היא ידעה, אבל הצורה
שבה היה סיפרה את הסיפור, עם כל כך הרבה תנועות ידיים, ואיך
שהיא חיקתה את הדמויות   בכל כך הרבה התרגשות, שבתה אותי.
כשהגענו לבית של הדודים שלה, אחרי עיקוף שלם מסביב למושב, היא
הגיעה לקטע שבו האדס מתחתן עם אתנה.
"ניפגש מחר", היא אמרה ונופפה לי לשלום. לא ידעתי איך היא
יודעת שניפגש מחר, צעקתי לה שאני גרה ברחוב ענבר מספר 12.
"בסדר!"
כל אותו היום חשבתי על הטיול שלנו.
כששכבתי במיטה וניסיתי להרדם ניסיתי להעלות בדמיוני את הפרצוף
שלה. לא ממש הצלחתי לקלוט אותו, בכל פעם שהסתכלתי עליה היא
נראתה קצת אחרת.

למחרת בבוקר, כשעוד שכבתי במיטה, קול ילדותי-בוגר העיר אותי,
"בוקר טוב!"
פקחתי את העיניים, ובטשטוש הבוקר הקצר שלי ראיתי נערה, לא
גבוהה ולא נמוכה, שיער שחור -עיניים חומות, היה יכול להיות
רגיל מאוד אלמלא היה מדובר בליעד.
"מ... איך א-"
"אמא שלך הכניסה אותי." היא ענתה במהירות, עוד לפני שהספקתי
לסיים מילה של הברה אחת.
"בוקר טוב גם לך." חייכתי.
התלבשתי במהירות במקלחת, לבשתי ג'ינס חדש וחולצה מרופטת מאחד
המחנות של השומר הצעיר, היא ישבה בינתיים על המיטה שלי ופיזרה
את כל התקליטים שלי על המיטה, אותם תקליטים שלקח לי אתמול
שעתיים לסדר.
היא זמזמה לעצמה שיר של אריק איינשטיין, מסתכלת בתקליט שלו.
"מה עושות, האיילות בלילות? הן עוצמות את עיניהן הגדולות, הן
שולבות, את רגליהן הקלו-"
היא שמה לב שנכנסתי. "גם את אוהבת את אריק איינשטיין?" אמרתי
בחיוך.
"את צוחקת?" היא צחקה, אני רק המשכתי לחייך, "אני מתה על אריק
איינשטיין."
קראתי לשוני ויצאנו שלושתינו, על המדרכה ישבה בעצלנות רוקסי,
נהנית מהשמש ומאושרת מתמיד, היא נראתה די נרגנית כשהיא ראתה
אותנו.
הלכנו דרך רחוב טורקיז לכיוון החורשה, שרנו שירים של אריק
איינשטיין.
"קילפתי תפוז,
מצאתי בפנים -
כמו בתוך קן
ילד ישן.
הילד אמר:
"אתה עשית פה חור,
תקן את הפלח,
נושב עלי קור."
אמרתי: "רגע,
סליחה, שלום."
ואת הפלחים
שמתי במקום.
ועד היום -
אם הוא לא הצטנן,
בתוך התפוז
ילד ישן."
כשנגמרו לנו כל השירים שתקנו.
השתיקה, כיאה לאדם כמו ליעד, לא נמשכה יותר מכמה שניות.
"היום את מספרת לי סיפור." היא אמרה בהחלטיות רבה.
"על מה כבר יש לי לספר לך?"
"מה זאת אומרת על מה? ספרי לי סיפור."
על מה אני כבר אספר לה סיפור? התחלתי להמציא.
"יום אחד, לפני הרבה הרבה הרבה שנים, הרבה לפני שהמציאו את
הטלפון או את האוטו, בתקופת האדם הקדמון, היה ילד, קראו לו
גא."
הסתכלתי עליה בשביל לראות אם היא מתעניינת, ראיתי איך שבמוחה
נרקם המראה של גא.
"בכל מקרה, לגא לא הייתה שפה, אז הוא תיקשר עם שאר האנשים
בעיקר בנהימות ובנביחות, ואיכשהו הם הבינו אחד את השני. בכיתה
הקדמונית שלו לא היו הרבה ילדים, והייתה ילדה אחת שקראו לה
מי," ליעד רוקמת את הילדה החדשה בסיפור, "מי לא הצליחה להבין
את שפת הנביחות והנהימות של כולם, אז בדרך כלל היא פשוט שתקה.
גא תמיד רצה לדבר איתה, היא נראתה לו מעניינת, אז יום אחד הוא
ניגש אליה, היא ישבה על סלע גדול בהפסקה הקדמונית של בית הספר
הקדמוני.
'למה את שותקת תמיד?' הוא נבח עליה בשקט. היא הסתכלה עליו
ושתקה. הוא התיישב לידה ושתק ביחד איתה. מצאה חן בעיניו
השתיקה הזאת, אז הוא המשיך לשתוק איתה. החברים הקדמונים שלו
רצו לשחק איתו, אז נבחו אליו שיבוא, שיצטרף אליהם, אבל הוא
שמע רק את השתיקה שלו ושל מי, ובסוף החברים הפסיקו לקרוא לו.
שניהם, גא ומי, ישבו על הסלע ושתקו במשך שעות, הסתכלו אחד על
השני מדי פעם וחייכו, וכך הם נשארו על אותו הסלע ושתקו עד עצם
היום הזה."
הסתכלתי על ליעד, בתקווה לתגובה כלשהי.
"אני חושבת שהם היו צריכים לשבת ולדבר ביחד, ושכל השאר היו
שותקים."
שתקנו כל הדרך לבית של הדודים שלה.

בכל שאר היום הייתי ביום עבודה של השומר הצעיר, חשבתי על עוד
סיפורים למחר.
למחרת קמתי בבוקר ויצאתי עם שוני לכיוון הבית של הדודים של
ליעד, כשהגעתי דפקתי בדלת, פתחה לי את הדלת אישה לבושה שמלה
כחולה וסינר פרחוני, שאלתי אם ליעד בבית, בתשובה האישה קראה,
"ליעד!"
ליעד יצאה מהחדר שלה, עייפה למדי, כשהבחינה בי היא זרחה
פתאום.
"את באה לפיקניק-תותים?" שאלתי. היא קראה לרוקסי ויצאנו.
"עץ התותים לא רחוק מפה, בסוף רחוב אודם" אמרתי, היא שאלה איך
מגיעים לשם. הסברתי לה והיא התחילה לרוץ. שוני ורוקסי רדפו
אחריה.
כשהגעתי לעץ התותים שבסוף רחוב אודם ראיתי את שוני ואת רוקסי
רצות אחרי תותים שזרקה להן ליעד שישבה על אחד הענפים הגבוהים.
תהיתי איך נערה כזאת יכולה לגור בתל אביב.
"תופסת?" לפי שעוד פתחתי את הפה היא זרקה אליי תות-עץ שחור
וקטן, את אלה שאני הכי אוהבת.
תפסתי אותו.
טיפסתי על ענף שכן לענף שלה וזרקנו לרוקסי ולשוני את התותים
האדומים, ואת השחורים אכלנו בעצמנו.
שרנו ביחד את "קרה זה רק הפעם" של אריק אינשטיין ויהודית
רביץ. אני שרתי את התפקיד של יהודית, כיאה לקול סופרן כמו
שלי, ליעד שרה את התפקיד של אריק.
ישבנו על העץ כמה שעות טובות, לפעמים שתקנו ולפעמים שרנו,
לפעמים סתם כאבה לנו הבטן מרוב תותים.
למחרת היום הלכתי בצהריים עם שוני לבית של הדודים של ליעד,
רציתי להראות לה את בית העץ שבניתי ביחד עם אבא כשהייתי בת
שבע.
הדודה שלה, באותו הסינר הפרחוני ועם שמלה ורודה הפעם, פתחה לי
את הדלת בחיוך.
"ליעד בבית?" שאלתי.
"היא לא אמרה לך? היא חזרה הבוקר לתל אביב."
"אה," מלמלתי, "טוב. תודה."
הלכתי בלי להגיד להתראות, קראתי לשוני וחזרתי הביתה, איכשהו
לא הייתי כל כך עצובה, או מאוכזבת.
כשעברתי ליד עץ התותים שבסוף רחוב אודם, נזכרתי שליעד בכלל לא
שאלה אותי איך קוראים לי.