זה אף פעם לא כמו באגדות.
רק אתמול ישבנו וצחקנו ביחד כשלפתע עידן פרץ את הדלת בחיוך
ענקי על פניו וצרח לכל עבר "אני יודע !" "אני יודע!"
מה הוא כבר יכל לדעת הדביל הזה?
הסטלות האחרונות שלנו הסתכמו בישיבות חסרות תכלית ובהסתכלות
אחד על השני.
יכול ליהיות שזה שהחזיר הקפיטליסט שמגדל בשכונה שלנו נתפס,
ולא היה חומר.
יכול ליהיות שזה בגלל המלחמה עקובת הדם שהתהוללה לה בצפון,
אני לא ממש ידעתי.
עידן תמיד הפציר בי שלעשות דברים זה טוב, לא משנה מה זה. כל
עוד אתה עושה משהו, אתה קיים ואנשים יודעים שהנה - עשית את
זה.
בולשיט.
לא מזמן נסעתי במונית הביתה אחרי לילה הזוי ביותר של הרבה
סמים ואלכוהול,
בעודי במונית, הנהג הבחין בבחורה דתייה שמנסה לתפוס מונית,
עצר לידה, ולתדהמתו, עלק, גילה שזאת אשתו האבודה של הבן שלו.
היללו ושימחו. נמצאה האבדה.
פניו קצת החווירו כשהוא ראה מה היא לובשת בחום של 40 מעלות,
וטיפות הזיעה על המצח שלה העידו שאלוהים לא היה לצידה באותה
עת שהיא נכנסה למונית.

- "שוב?!"- "תקשיב לי טוב, אנחנו הולכים לשדוד את המשטרה.",
עידן התחיל
- "מה שוב? מה אתה דפוק? לא היה כזה דבר אף פעם"
- "עידן..."
- אנחנו נכנס למעלה עם איזה חבל מוזר, ואז איש מוזר יבוא, ואז
תתעורר ותחשוב שכל זה חלום"
- "עידן..."
- "ואז תחשוב שאנחנו בחקירה, ושמפילים אותך, ואז תחשוב ותדבר
בעצם כשאתה חושב שאתה חושב, אבל בעצם אתה תדבר כי אתה תחשוב
שאתה חושב, מבין?"
כמו שאמרתי, הרבה הגיון לא היה בבחור, והעדפתי להתעלם ממנו
ולהמשיך להסתכל למעלה, לתקרה. שם תמיד מצאתי את התשובות לכל
השאלות שלי,
כנראה הבטון והצבע הרבה יותר מעניינים מהגזע האנושי המחורמן
והדבילי הזה.
נכנסת למונית איזה דוסית, ומתחילה לזיין ת'שכל על כמה שחרא לה
בעולם.
תתפללי קצת אולי זה יעזור!!
אני מת לצעוק את זה, אבל משהו עוצר, אולי זה האנושיות שבי,
אולי זה ההגיון. לא משנה. אני נותן לה ולנהג המונית, שיש
ביניהם קירבה משפחתית מסויימת ומוזרה, להמשיך את השיחה שלהם.
- "אז מה? איפה אודי?"
- "אודי..נסע לאומן בעזרת השם, להפיץ תורה"
- "להפיץ תורה... צריך בבית, עם המשפחה", ענה לה הנהג...
- "על מה אתה מדבר... אתה יודע מה מגיע לו על זה שהוא נוסע
לשם?"
- "מה?"
- "אתה יודע איזה צדקות וטובות מגיעות גם לך, כאב לבן צדיק
המפיץ תורה ברבים ועולה לאומן?"
- "כן... יודע..."
הנהג לא נראה מאושר במיוחד, אולי בגלל זה הוא ציפצף כל-כך
הרבה על הכביש, ואולי בגלל זה הצרחות שלו נשמעו מוזרות,
ועצבניות הרבה יותר מבדרך כלל.
הכבישים של ישראל, בן אדם יכול למות מעצבים כשהוא נוסע בהם,
ומצד שני,
יכול למצוא שקט בנהיגה לבד.
לבד.
לא כשאשתו של הבן שלך, מזיינת לך את השכל על כמה שהוא צדיק
בזה שהוא נסע ללטף כמה אבנים באומן.
עצבים, זה פשוט מביא לי עצבים.
- "אתה יודע מה צריך לקרות מחר?", היא המשיכה...
- "מה?"
- "מחר זה יום הדין הגדול, מלחמת גוג ומגוג, לכן כל אחד צריך
לקרוא בתהילים בבוקר, שחלילה לא נחרב."
מה אכפת לי אמרתי לעצמי... אני אתערב, נראה לאיפה זה
יזרום...

- "קס!!"
"אם אתה לא רוצה לבוא איתי לא צריך, אני אעשה את זה לבד"
- "אתה לא קולט שכבר עשינו את זה?"
- "לא עשינו כלום מה אתה דביל, בטח חלמת את כל זה!"
- "נו, זה מה שאמרת שיקרה!"
- "אתה באמת חושב שזה היה קורה אם לא הייתי אומר שזה יקרה?
למרות שזה כבר קרה?"

אנשים אף פעם לא אוהבים את מה שיש לי להגיד עליהם
אולי בגלל שאני מסטול כל הזמן לא יוצא לי לחשוב הרבה על
הדברים שאני אומר והם פשוט יוצאים החוצה, בלי כל כוונה לפגוע,
אבל עם הרבה כוח לעשות את זה.
התחלתי לדבר, להסביר לה על אה ועל דה, על אלוהים ועל השטן,
ועל היצר הרע.
זה נראה כאילו היא לא מקשיבה לי, והנהג היה שקט גם הוא,
המשכנו בנסיעה בעודי שופך עליהם כמויות מידע עצומות שאלוהים
יודע מאיפה הבאתי.
אולי הוא באמת יודע, כי אני לא המצאתי את זה, זה היה שם, פשוט
הוצאתי את זה החוצה.
המונית נעצרה ליד הבית שלי, נפרדתי משניהם לשלום, ועליתי
למעלה.
לאחרונה הרגל מגונה תוקף אותי כל פעם שאני בבית לבד,
קוראים לזה לדפוק הרבה באנגים, ואז להתחיל לחשוב על דברים
שאלוהים יודע מאיפה קופצים לך למוח. האמת שההרגל הזה קיים
אצלי דיי מזמן, עידן הוא זה שמיכר אותי לזה. הוא שאל אותי
בזמנו,
"אם בן אדם מנסה להכשל ונכשל, האם הוא הצליח?"
שאלה מאוד מפגרת עם תשאלו אותי.
אבל עם המון הגיון מאחוריה, שכן אם בן אדם ניסה להכשל ונכשל,
הוא בטוח הצליח, אחרת הוא לא היה נכשל. שזאת הייתה מטרתו
הראשונית.

- "אתה חתיכת בן זונה זה מה שאתה", פלטתי לעידן
- "מה?! מה אתה מפגר?"
עידן כהרגלו לא הבין על מה אני סח, ומאיפה אני מביא את
השטויות שלי.
אישית? אם הייתי במקומו הייתי מזמן מנתק את הקשר הדפוק והמוזר
הזה שהתחיל דיי מזמן ובצורה מעניינת.
כשהסתכלתי על עידן שעה ארוכה בניסיון להגיד לו את כל מה שאני
חושב עליו, לא מצאתי את המילים. לכן הסתפקתי בגמגום קצר בדומה
ליאק טיבתי בעונת ייחום.
ע"ע אייס ונטורה פרק ראשון.
עידן לא הבין שוב על מה אני מדבר, צפוי, והחליט להתעלם
מנוכחותי לאלתר, כאות הזדהות עם תושבי הצפון כנראה.
בחוץ התנגן לו "יאללה יא נסראללה", ואותי תקף רצון עז לתפוס
נשק בידיים, וללכת לפרוץ לחנות באנגים, רק בשביל לראות איך
מגיב סטלן לשוד.
עידן בטוח היה מצטרף, אם לא היה שונא אותי באותו זמן, כמחווה
לתושבי הצפון.
לכן העדפתי שלא להזמין אותו לעניין, קמתי, והלכתי לכיוון
הדלת.
- "לאן?" הקול של עידן עצר אותי מול הכניסה
- "החוצה, לשדוד כמה באנגים".
- "ואותי אתה לא מזמין?"
- "אתה יכול לבוא אם אתה רוצה".
- "ואני אבוא רק אם אני רוצה".

עידן נשאר לשבת, ואני נשארתי לעמוד ליד הדלת.
הזמן עבר, וכמה דקות שהמצב לא השתנה, עד שעידן קם לפתע וצעק
- "אני יודע! בוא נשדוד כמה באנגים!"
- "סבבה" עניתי, מאוכזב מהמצב וכמעט בוכה מרוב ייאוש, הסכמתי
ללכת אחריו.
יצאנו מהבית, הולכים ברחובות המזוהמים של העיר המזוהמת ביותר
בעולם.
כמה עוד אפשר ללכת אחרי הדביל הזה, כמה עוד סבל אני יעבור עד
שאני יבין שאנחנו נכנס לכלא בסופו של דבר על כל מה שאנחנו
עושים.
עדיין, זה היה שווה את זה.
לראות את פרצופו של הסטלן הזה כשאנחנו צועקים עליו שיביא את
המכשירים, זה פשוט שווה הכל.
עידן נעמד ליד פיצוציה, שולף את הפלאפון ושם את מוזיקת הסלסה
המוזרה שלו,
היא השתלבה ברקע העיר המזוהמת הזאת ויחד עם צעקות הזמר
התפרצנו פנימה בצעקות של פאו פאו, צועקים על המוכר להביא לנו
כמה מכשירים שהוא יכול.
המוכר נעצר לכמה שניות, הסתכל עלינו במבט מוזר מאוד של אי
הבנה, והוציא באנג אחד.
הוא עטף אותו בקרטון, שם בשקית שחורה, נתן לעידן, וטען שזה
עולה 3 שקל.
3" - שקל? זה נורא זול" אמר לי עידן
- "אחלה, תיקח"
עידן לקח את המכשיר, שילם למוכר, ויצאנו מהפיצוציה עם הרגשה
נוראית של פיספוס.
ככה זה ישראילים, נכנסים עם החזה למעלה, ויוצאים עם הזנב בין
הרגליים.
פריאריים.