ישבתי בחדר שלי, זה היה סתם לילה רגיל שום דבר מעניין לא קרה,
וגם לא נראה שהלך לקרות. משעמום בהיתי בקיר- וראיתי אותו.
הוא פשוט ישב שם, שליו, קטן ובלתי מזיק.פתאום הוא התחיל
להתעופף לי בחדר, ידעתי שאלו שעותיו האחרונות. אבל לא נראה
שהזיז לו יותר מידי.
כאב לי, הרגשתי מעין חוסר אונים שכזה מול הטבע.
הוא המשיך להתעופף לי בחדר בידיעה שאין שום דבר אחר בעולם כולו
שהוא רוצה יותר מזה.
לא יודעת למה, אבל החלטתי שאת הלילה האחרון שלו אני מבלה איתו,
אולי כאות הזדהות ואולי כי סתם היה מאוחר ושיעמם לי.
עקבתי בדריכות מוחלטת אחר כל תזוזה, כל הנפת כנף קטנה- לא
רציתי לפספס שום פרט, כי ידעתי שאני העדות היחידה לקיומו.
לכל אחד מאיתנו יש את אותה הבקשה האחרונה לפני שהוא מת- תזכרו
אותי, אל תתנו לי לחלוף מהעולם כמו משב רוח חולף. אהבו אותי
במותי כמו שעשיתם בחיי ואל תכעסו, אל תכעסו שעזבתי- תבינו, זו
דרכו של הטבע.
רציתי למלא אחר הבקשה האחרונה של הפרפר.
הדקות חלפו, ואחריהן גם השעות- נקשרתי לפרפר ובאופן מוזר
הרגשתי שהוא חלק ממני, שהוא היחיד שבאמת יכול להבין אותי ושאני
יכולה להבין אותו.
כשקרני השמש הראשונות החלו להגיח מבעד לתריסי החלון שמתי לב
לכבדות ולעייפות שנחתו על הפרפר שלי, הוא ישב על הקיר, כשלפתע
נפל.- תפסתי אותו.
הוא היה כל כך קטן ושברירי, שפחדתי שאפילו אם טיפת זיעה אחת
קטנטנה תנטוף מכף ידי, הוא יטבע בה.
הנחתי אותו על השולחן שלי, הבטנו אחד בשני במין מבט מבין.
ידענו שזה זמן להיפרד.
הפרפר שלי אסף את כוחותיו האחרונים בנחישות רבה רק בכדי
להתרומם לאותה הנקודה, על אותו הקיר עליו ישב בנינוחות רק לפני
כמה שעות, כשהיה חזק ובריא.
הסתכלתי בו והקשבתי לנשימותיו האחרונות, האיטיות. הנשימות היו
כל כך שקטות שאף אדם לא יכל לשמוע- אבל אני שמעתי.
לאט, לאט וברכות הנשימות העדינות החלו לפחות ולפחות עד שנעצרו.
שם, על הנקודה שלו, על הקיר שלי, בחדר שלי, הפרפר שלי עזב
אותי.
לפתע הרגשתי דמעה חמה מתחת לעין ימין שלי, היא ירדה במורד פניי
והחליקה לאורך גופי.
ואני ידעתי, ידעתי שזאת הדמעה של הפרפר שלי.

שמור   בטל