ציפור קטנה אחת הייתה
אשר נחתה על עץ שבדרכה נקרה,
בדיוק בעת שהיו כנפיה עייפות
ואל צמרתו באה לחסות.
אמרה לעצמה: "נעשה כאן חניה"
עד שתתעודד רוחה.
אל הציפורים האחרות הצטרפה
ונתנה קולה בשיר וברננה,
כאחת מחברות המקהלה
אשר על העץ התאגדה.
היה העץ גאה בעובדה
בחבורה הנאה שבצמרתו בחרה,
היה מניע בענפיו, כך שבשירתן
רטט והסתלסל קולן,
כל ציוץ
הפך לפיוט
וכל משק כנפיים
לאהבה בשניים.
היה בה, בציפור הקטנה,
ייחוד מן כל החבורה
שבפרי העץ התאהבה
ונהיה פריו, לה, למזונה.
העץ אהב לתת מפריו כתמורה
לאותה שירה יפה שמצמרתו בקעה
וחש גאווה ענקית בלבו
שבחרה הציפור בפריו.
ותראה הציפור כי טוב העץ למראה,
ופריו, שנותן, טעים ומרווה,
אמרה אומר: "כאן, את קני אבנה
וצמרתו לביתי תהיה,
כי אין טעם יותר בנדודים
שאת הכנפיים רק מעייפים
אך כלל לא מבטיחים
חיים יותר טובים."
04/04/03 ©
|
