הסבר מחויב המציאות: לפניכם סיפור קצר שנכתב במטרה שיתפרסם
איפשהו בעולם הדתי-לאומי. זה לא קרה. כי לא ניסיתי אפילו.
מישהו הולך להרוג אותי עכשיו?

באחד הימים, ידידי הטוב ישי ואנוכי פנינו יחדיו לידיד משותף
שעסק בעסקי השדכנות דרך האינטרנט. כיוון שלאיש מאתנו לא הייתה
גישה נוחה לרשת בביתנו, חישבנו כי נבוא אל ביתו הוא, ושם
יעזור לנו בכבודו ובעצמו להכניס ידידה נוספת שלנו, רננה שמה,
למאגר הפנויות באתרו המצליח, וכך נמצא למענה, החסודה, שידוך
הולם, או סתם חבר'ה נחמדים שתוכל לצאת איתם קצת (דבר אשר
נמנעה לעשות כי טענה, ובצדק, ש"אין לי בכלל מה להגיד להם").
אנו ידענו בבירור שסוג מסוים של אינדיבידואלים היה גורם לה
לפתוח את הפה בקלות, ואלו: אנשי מחשבים. ומה מקום טוב יותר
למצוא שכאלו מאשר האינטרנט?
על פי התכנון, היינו רושמים אותה באתר, הולכים לאחר מכן אל
ביתה לבשר לה על כך, ואז חוזרים איש לביתו ואישה לביתה.
אך לרוע מזלנו, ואולי לטובתו דווקא... מהלך העניינים השתבש
ברגע שבו גילה ידידנו שדכן האינטרנט פרט שולי זה או אחר.
"האתר שלי לא עובד!" הוא זעק. ומתוך ייאושו כי רב השליך את
המקלדת מחלון בקומה החמישית.
מובן שמיד הזמנו טכנאים, אך הללו, כל שנותר להם לעשות היה
לקבוע את מותה בטרם עת.
כעבור כמה דקות, שבהן ציפינו לשובו של ידידנו אל הקומה
השלישית (שבה שכנה דירתו), הוא אמר: "אני אבוד! האתר לא פעיל,
וכל הלקוחות שלי ינטשו אותי!"
מיד הבטחנו לו שלא כל הלקוחות יעזבו. אנחנו, למשל, שקיבלנו את
הזכות להשתמש בשירותיו הטובים חינם אין כסף, בהחלט לא
מתכוונים לעזוב.
"אללי!" הוא זעק שנית. ואנו לא יכולנו שלא לתהות מדוע התעקש
לקרוא את כתוביות התרגום לעברית בסרטי "מלחמת הכוכבים", שכן
הכרנו אותו כאיש משכיל, דובר אנגלית שוטפת. כנראה שאף פעם אי
אפשר באמת להכיר בני-אדם...
"לא תוכל להעלות את האתר מחדש תוך כמה זמן?" שאלתי בעדינות.
"אבוי!" אמר בציוריות, "אינני יודע כיצד!"
ובעודנו תוהים בדבר השפה הארכאית בה נקט, נכנס אל הבית ילד
כבן 13, זב חוטם וברכיו חבולות, וכדור-רגל אחוז בנוחות תחת
זרועו.
"שוב פ'ם נפל האתר?" הוא גיחך, "אמרתי לך שאתה צריך לשים
פייר-וול על הסרוור."
הבטנו בו בתדהמה מסוימת.
"מושיעינו!" קרא ידידנו המשותף, וישי ואנוכי בלשנו סביב
בחיפוש אחר חמור מסוים הידוע בלוותו מושיע מפורסם למדי. אך
לא. כנראה דובר כאן בסוג אחר של מושיע.
"זה רועי," הציג השדכן את זב החוטם, "הוא הקים את האתר
בשבילי."
בחנו את חבול הברכיים ביראה מחודשת, ואני אף הצעתי לו ממחטה.
הוא לקח אותה, ואמר, "שנייה, אני אלך להביא מקלדת."
אוחז הכדורגל נכנס לחדר המחסן של ידידנו, וחזר משם תוך שניות
ספורות כשמקלדת חדשה מחליפה את כדורו.
ככל הנראה השלכת המקלדת מהחלון הייתה טקס קבוע בכל פעם שקרס
האתר.
כעבור דקות ספורות של תקתוק מקלדת חרישי, חזר האתר לעמוד על
רגליו הווירטואליות. השדכן תפס את מקומו מול המחשב, וישי נותר
לצדו, מכתיב לו את פרטיה של רננה.
אני ליוויתי את רועי אל המחסן, לאסוף את הכדור שלו.
"תגיד," אמרתי, "מאיפה אתה יודע את כל זה על מחשבים ואינטרנט
והכל?"
"אח שלי הלפני הכי גדול לימד אותי."
"הלפני הכי גדול?" זו הייתה דרך מעניינת להציג מישהו.
"כן, הם תאומים," אמר רועי כדי לסבר את אוזניי.
"מה? מי?"
"את לא מקשיבה, תגידי?" הוא נאנח בתיאטרליות, "אחי הגדול הוא
בקטע של אמנות וציור וכאלה. התאום שלו, אחי הלפני הכי גדול,
הוא בקטע של מחשבים וזה."
"אה," אמרתי ברהיטות.
רק רגע אחד...
"מחשבים אתה אומר? ואמנות?"
"נו?"
הסתכלתי עליו לרגע. "הם דומים לך?" שאלתי.
"כן, די. אבל הם לא זהים."
מה אתה אומר...
"תגיד, אמ... בני כמה הם? יש להם חברות?"
"מה, את רוצה להתחיל עם שניהם?" הוא שאל ישירות.
צחקתי. "לא, לא. פשוט יש לי חברה שמתעניינת באנשי מחשבים,
ואני מעדיפה אמנים," אמרתי בחיוך נבוך משהו.
"טוב, את נראית לי נחמדה," הצהיר, "והם בערך בגיל שלך. שנייה,
אני אקרא לאחי הגדול." והוא פנה לכיוון הדלת.
"מה, הוא פה?! חכה-"
ואז נכנסה לדירה מישהי שלפי הדמיון המחמיא הייתה אחותו.
"רועי, שוב נתקעת כאן?" היא אמרה בנעימות.
ישי הפסיק להכתיב לשדכן, ובהה בה בנימוס. הוא בן-אדם מאוד
מנומס.
"אמא קוראת לך לאכול," היא המשיכה, אבל חייכה לכיוון הכללי של
המחשב יותר מאשר לכיוון הספציפי של אחיה.
"כן, אני כבר בא. אני צריך לקרוא לאריאל, יש פה מישהי שאוהבת
אמנים."
"אה?" היא אמרה בפיזור נפש מסוים. והוסיפה, "היי, אני רויטל."
מן הסתם היא לא דיברה אל רועי.   אני משוכנעת שהוא הכיר את
אחותו מלפני כן.

בערך שעתיים מאוחר יותר יצאנו ישי ואנוכי מביתו של ידידנו
השדכן כשבכיסינו מספרי הסלולרי של האחים ואחותו של רועי.
מיותר לציין, אך כשכתבנו ביקורות על אתר השידוכים, נתנו לו את
מירב המחמאות.