בן כהן עמד לצאת ועשה את דרכו אל מפתן הבית כאשר צרחה אישתו
בקולה הצורם: "בני, בני אל תשכח לקנות לאורי מתנה ליום
הולדתו". "אישה מטומטמת" מילמל בן בעת שטרק את הדלת.
   שרה כהן עסקה בבישולי מרק וצ'יפס לארוחת הצהרים של אותו
יום. היא הביטה מבט חטוף בשעונה בו בזמן שהיא בחשה במרק העוף.
השעה היתה רבע לשמונה ושרה נאלצה לעזוב את בישוליה ולעלות עצמה
במדרגות כדי להעיר את בנה אורי שהיה צריך להיות באותה השעה
בחצי הדרך לבית הספר. שרה כהן היתה בחודש הרביעי להריונה השני
ונתקשתה קמעה לעלות את המדרגה האחרונה, אך לאחר מאמצים מרובים
הצליחה הגברת כהן להגיע לחדרו של אורי.
   אורי הקטן בן החמש עשרה עסק באותו בוקר במלאכת השינה. אורי
גילה דרכים שונות להירדם ולחרופ בסבבה באותו חופש סוכות שהחל
שלושה ימים לפני בוקר זה. אורי שהיה קטן מידות לגילו ישן על
'מיטת מלכים', מיטת מים יקרה שהיתה כפולה מגודלו של אורי. מיטה
זו אפשרה לו לחלום על עולם מושלם בו אין בית ספר וכל מה שעושים
בו הוא לישון ולבקש כסף מההורים.
   דלת חדרו של אורי נפתחה בחוזקה בליווי צעקה מחרישת אוזניים
ואחריה התנשפויות בלתי פוסקות. אורי ניסה לפקוח עיניו, אך כל
שהצליח לראות היה צילה של אימו כנגד האור שהגיח 'מהעולם
החיצון'. ריאותיה של שרה עלו וירדו במהירות וככל שהיא ניסתה
לדבר כך הלכו ואפסו כוחותיה. בזמן שאימו מתעשתת ומסגלת עיניה
לחדר החשוך החל אורי להבין מה קורה. שרה עמדה לפצוח פיה לאחר
שהצליחה לצבור כוחות מחודשים אך לפתע נשמעה צריחה איומה שבקעה
ממיתרי קולו הזעירים של אורי: "למה הערת אותי?! זה חופש!!!"
צעק אורי. "זה חופש... זה חופש... זה חופש..." התהדהד קולו של
אורי במוחה של שרה. "זה הבוקר השלישי ברציפות שאת מעירה אותי
בחופשה" אמר אורי. "כוס אחתאק, למה את לא מבינה כלום!!!" המשיך
אורי לצעוק. "חמש עשרה שנה וכלום לא השתנה, כל חופשה אותו
הדבר". שרה שנפגעה מדבריו של בנה אמרה בקולה האנוש שזה לא יקרה
שוב ובעת שיצאה מהחדר מילמלה: "יש לך יום הולדת היום". הדבר
האחרון ששמע אורי לפני שהניח ראשו על הכרית, היתה הדלת שנסגרה
בקול חלש. לא עברה שניה ואורי נתחבר שנית לחלומו הפרוע על עולם
ללא בית ספר.
   שרה שהיתה רגילה להישבר נפשית מול בנה ניסתה להדחיק את
התקרית בעת שהריחה את ריח העשן. היא נחפזה בדרכה למטה ורצה
לעבר הכיריים הבוערים. היא ראתה שבישוליה הלכו לאבדון אך לא
עלה בדעתה שגם מטבחה הולך ומתכלה. היא ניסתה לכבות את האש
בעזרת דלי מים ומספר מגבות. הדלי נשמט מידה מכיוון שהיה כבד לה
והמגבות הצטרפו למצעד הלהבות. שרה מיהרה לעבר הטלפון שעמד
להישרף גם הוא. היא רצתה בכל ליבה להתקשר למכבי האש אך לא
הצליחה להיזכר במספר הטלפון שלהם. פעימות ליבה לוו בחום העז
ובפעימות מוחה המנסה להיזכר במספר. לאחר דקה או שתיים הצליחה
שרה במשימה וחייגה מאה ושתיים. היא הזעיקה את מכבי האש והתעלפה
מהחום והעשן שאפפו אותה.
   מכבי האש היו עסוקים במשחק פוקר התפשטות בין עמיתיהם
הגברים כאשר נשמעה האזעקה שקראה להם לעבודה. חיש מהר אספו
בגדיהם והחליקו במורד הסולם לקומה הראשונה ומשם עשו דרכם במהרה
לעבר החניה שם חיכתה להם כבאית ישנה משנות החמישים. מוטי לביא
התניע את הכבאית והאיץ לתשעים קמ"ש. המרחק בין תחנת מכבי האש
לבין ביתם של משפחת כהן היה מזערי אך מכיוון שהאיזור היה בלב
ליבה של העיר, היו פקקים אינסופיים. מוטי שהכיר טוב את עבודתו,
בעט בדוושת הגז והקפיץ את מחוג המהירות למאה ושישים קמ"ש. כעת
היה עליו להשאיר את חיי היום יום שלו מאחור ולהתרכז בתמרונים
בין המכוניות הקטנות ובין הרמזורים מהם נהג להתעלם. מוטי עקף
מספר מכוניות מימין, נצמד לתחת של משאית, חתך אופנוע, עבר
באדום ועשה סיבובי פרסות ברחובות חד סטריים. לאחר חמש דקות
הגיעה הכבאית לחצר בית משפחת כהן. מוטי לא הספיק להרגיש הקלה
וכבר יצא מהרכב ורץ לעבר הבית שקומתו הראשונה נראתה כאבודה.
   מכבי האש הוציאו את שרה ובנה אורי מהבית וכיבו את האש.
לאחר זמן קצר הגיע אמבולנס ואחריו מספר מכוניות מהן יצאו כתבים
ואנשי תקשורת שונים. הטכנאים הציבו את עמדות השידור שלהן
וסימנו לכתבים להתחיל לשדר: "כאן רינה מצליח מדווחת..."
"כאן גלי צה"ל מדווחים לכם..." "כאן רשת גימל..." "כאן רשת קול
ישראל...".
   בן כהן היה בחצי הדרך לעבודתו בעיר הסמוכה בשעה שהדליק את
הרדיו במכוניתו. בהתחלה שמעו רק רעשים מחרידים ואחר כך
מילמולים בערבית, באנגלית, ואז שוב בערבית, ואז שירים
בערבית... לבסוף הצליח בן להגיע לתחנה של גלי צה"ל. לכששמע את
החדשות המזעזעות עשה בן תאונה, אך למזלו ולמזלם של הסובבים איש
לא נפגע ואף הוא עצמו סבל רק מדימום קל מהאף. שוטר תנועה הגיע
למקום האירוע ועצר את בן. בן לא ניסה להיאבק בו פיסית אך צעק
שאישתו שוכבת בבית חולים והיא במצב אנוש לאחר דליקה קשה, זאת
ועוד שהיא בהריון בחודש החמישי. השוטר דחף את בן לניידת המשטרה
ואמר: "אתה יודע מה, זה לא רע... אתמול אמר לי אחד שנחתו
חייזרים בבית המזוין שלו". בן ניסה לנקות את הדם שנזל מאפו אך
לא יכל להיאבק באזיקים. "בחיי אדוני השוטר, בגלל זה עשיתי
תאונה. עכשיו שמעתי ברדיו שאישתי בבית החולים" אמר בן. השוטר
עזב אותו לרגע והזיז עצמו לעבר מכוניתו ההרוסה של בן. לאחר
הצצה קלה מצא בקבוק ערק גמור על הכיסא הסמוך לכיסא הנהג. השוטר
חזר לבן, נופף בבקבוק הריק ואמר בנימה צינית ומזלזלת: "ואני
מניח שזה רק "קולה" במסווה של ערק...". בן  קילל בחולשה: "איזה
חרבון, כוס אמק...". השוטר נכנס לניידת והחל לנסוע תוך כדי
שהוא מתעלם מבן שמנסה להגיד לו שזה מהבילוי האחרון שלו בדרייב
אין. בן המשיך לקטר כל הנסיעה שהוא כבר בוגד באישתו כמה
חודשים. לאחר חצי שעה של נסיעה החל השוטר לגלות עניין בדבריו
של בן: "אין לך מצפון? אם אתה ממציא כזה סיפור טוב שאישתך בבית
החולים למה אתה מספר לי שאתה בוגד בה?! אתה חושב שאני מפגר
נכון?!". השוטר שינה כיוון והביא את הניידת לסימטה חשוכה. הוא
הוציא את בן מהמכונית ואמר: "אני אראה לך מזה לעשות ממני
מפגר!!". הוא לקח את האלה שהיתה צמודה לרגלו, זרק את בן על
הכביש והחל להכותו. בן ניסה לקום ולברוח אך השוטר שהיה גדול
ושרירי תפס אותו וזרק אותו לעבר פחי האשפה של הרחוב שטרם נאסף
מהם הזבל. השוטר היכה את בן בכל גופו וחזר ואמר לו שחסר לו
שיספר למישהו על זה: "אני הולך עכשיו ואני נשבע לך שאם תספר
אפילו לחתול שלך... אני אהרוג אותך". אמר השוטר בטרם סגר את
דלת מכוניתו.
   אורי ניסה לחייג לפלאפון של אביו מטלפון ציבורי בבית
החולים אך לא הצליח להשיג את אביו. הוא הלך לחפש לו מקום
להשלים את שעות השינה שחסרו לו, אך לאחר שגילה שזהו בית חולים
אכזרי שלא נותן מיטות לילדים בריאים החליט לנסות שוב את
הפלאפון של אביו. בזמן שהמתין למענה שמע קול צלצול שהלך והתגבר
והגיע לשיאו כאשר עברה לידו אלונקה שסחבה איש שגופו היה שוטט
דם. אחד הרופאים שנשא את האלונקה הרים את הפלאפון מכיסו של
האיש ואמר: "הלו?" לפתע שמע אורי את קולו של הרופא דרך הטלפון
הציבורי. הרופא הסתובב ואורי הפנה אליו את ראשו. אותו רגע עבר
כהילוך איטי ומייסר שרואים תמיד בסרטים של לוק בסון כנגד עיניו
של אורי. הרגע בו הבין אורי שגם אביו גוסס כאימו, נמשך כנצח,
אך לבסוף נפסקה הפעימה בקולו של הרופא ששאל: "אתה מכיר את האיש
הזה?". אורי הסתכל על אביו ואמר בקול חנוק: "כן, זה אבא
שלי...". הרופא הפנה את אורי למספר אנשים בבית החולים והעביר
את בן לאחד החדרים. אורי בילה אותו ערב בחברת יועצים
ופסיכולוגים שזיבלו לו את השכל ולא נתנו לו לישון.
   בן התעורר לצד אישתו שרה ונזכר באירוע שקרה לו ובשידור
הרדיו ששמע כאשר עשה את התאונה. באותה שניה התייצב הדופק של
שרה והיא התעוררה לצידו של בן. הם הפנו ראשיהם אחד לשני ופצחו
בשתיקה מעיקה שנמשכה כל אותו הלילה.
   אורי התעורר על ספת בית החולים ורץ לעבר החדר שבו שכבו
הוריו. הוא ראה שהוריו ערים וצעק: "היה לי יום הולדת ולא קניתם
לי כלום, יא רבק, איזה מן הורים אתם?!".
שרה נתאדמה וצעקה על בן: "לא קנית לו כלום? יא... יא... יא...
חלאת אדם!".
בן קם ממיטתו והחל לצעוק גם הוא: "יא מפגרת, אני פה חצי מת ואת
שואלת אותי למה לא קניתי לו כלום?! יא זונה בת זונה! בדיוק כמו
אמא שלך!". נוצר וויכוח שהלך והתלהט בין בני משפחת כהן. אורי
לא שמע אף אחד חוץ מעצמו והמשיך לצעוק על הוריו שלא קנו לו
מתנה, ואילו שרה לא שמעה אף אחד חוץ מעצמה צועקת על בעלה שהיא
שעושה הכל בבית, בעוד שבן לא שמע אף אחד חוץ מעצמו צועק על
אישתו שהוא המפרנס היחיד במשפחה. באמצע הצעקות נכנס לחדר איש
בחלוק לבן עם תג קטן שעליו היה רשום ד"ר גוטמן. לפתע הפסיקו
הצעקות תוך כדי שכולם מסיבים ראשיהם לעבר הרופא הצעיר שעמד
בפתח החדר. הרופא הביע מבט מבשר רעות ואמר: "אני מצטער
להודיעכם שהתינוק שהגברת כהן נשאה ברחמה מת עקב הטרואמה שעברה
אתמול".
לאחר שעזב הרופא את החדר השתררה דממה מעיקה... ואחריה בכי...