צמרמורת נעימה בצוואר, מתחילה, ואז מתפשטת לכל הגוף, ואני
מרגישה כאילו בא לי לעצום עיניים ולהנות ממגע ידייך על הכתפיים
שלי.
אתה לא משהו מיוחד בשבילי, אני תמיד חוזרת ואומרת את זה,
אתה רק כאן לזמן מוקצב, ואתה משתדל לעשות לי טוב,
אתה רואה מתי עצוב לי, טוב, לא קשה להבחין...
אתה רואה מתי רע לי, ומושיט ידיים ועוטף אותי, מגונן עליי, רק
כדי להגיד לי שאתה פה, לידי, או שסתם? רק כדי שיהיה לך נחמד
איתי... שלא יהיה לך משעמם?
אבל יש בעיניים שלך, משהו שאומר לי שאתה לא סתם, שלמרות שאתה
נראה כאילו אתה עושה זאת כדי לצאת ידי חובה, אתה בכל זאת עושה
מה שאתה עושה, מתוך הבנה, לא שלי, של נפש האדם.
אתה מרגיש כשמשהו נחנק בי, כי למדת להכיר אותי, קצת.
אז אתה מספר בדיחה, כי אתה לא רוצה שיהיה עצוב, בצדק.
ואני, מפחדת להישאב אל תוך המעגל המפחיד הזה, שבו אני אזדקק לך
גם הרבה אחרי הרגעים הקטנים האלו, שבגללם, רוב הרגעים שלי שוב
יסחטו לדמעות.
אתה נחמד, אבל לא רק אליי ככה.
ותסלח לי שאני משתמשת בך בכל הטקסטים האחרונים שאני כותבת, זה
פשוט כי אתה האדם היחיד שנוגע בי כרגע.
אבל אולי אתה תדאג שמישהו יבוא לשמור עליי? חבר?
אתה שומע אותי בכלל? או שאני מדברת אל הקירות, כמו תמיד.

אני רוצה מישהו שישמור עליי. זה חשוב לי מאוד. חשוב.
היום ישבתי ליד הטלוויזיה ורציתי לבכות, אבל אף אחד לא היה
לידי, אז למה לי? למה לי לבכות כשאף אחד לא רואה..? אם אף אחד
לא יושיט את היד שלו לשניה אליי בעולם המחורבן הזה,
אף אחד לא יגע בי, לשניה, ילטף אותי קצת. יהיה שלי לשניה, אני
לא נושכת.
אז מה אם אני בוכה הרבה בחדר לבד, כי זה כייף לי, זה משחרר
אותי.

מה היית רוצה עכשיו חבר? לחבק אותה הא...
טוב חבל לי בשבילך שהיא רחוקה עכשיו, אבל אתה בעצמך אמרת שהיא
אמרה שזה לא ילך בינכם..
אז אפשר פשוט לראות טלוויזיה, או סתם לדבר. אבל אני בכל מקרה
לא מעניינת אותך, אני יודעת, סליחה.
סליחה באמת שאני לא יכולה להיות עצמי, ואז זה יוצא לי לא
מעניין כל הדיבורים שלי, אני מתנצלת באמת שאני לא מושלמת
כמוך..
אז מה אתה משתדל בכלל להקשיב תגיד לי?
אני רוצה לישון חבר, למרות שאני לא עייפה, אבל פשוט מתחשק לי
שמישהו יחבק אותי במיטה שלי.
מתחשק לי שאני אשכב בצד של הקיר, עם הגב אלייך, ואז תשכב לידי
ותשים עליי את יד שמאל שלך, ותלטף לי איתה את הגב ותגיד שהכל
בסדר, ושאתה פה ושאני לא צריכה לבכות יותר בשביל אף אחד,
ושאתה תמיד תהיה.
תמיד.
ואז תגיד לי, היי... די... בסדר.. ששש... יהיה בסדר.
את יכולה ללכת לישון עכשיו, אני כאן לידך, שומר עלייך כמו
שביקשת, ? רואה?...
תגיד לי לא להרטיב את הכרית יותר.
תגיד את זה כבר חבר, תגיד לי הכל, כמו שביקשתי.
למה אני צריכה להיות תמיד זאת שמדמיינת?? למה כלום לא יכול
לקרות באמת, במציאות?


ומי יודע, אולי נירדם ונקום מחובקים, כמו שסיפרת לי שקרה לך עם
ההיא.