אני יודעת שזה לא אתה, ואני יודעת שזה לא צריך להיות אתה. ואני
יודעת שאתה עוד מעט תעלם ככה, כאילו לא היית פה.
אז למה? למה אני מרגישה אלייך רגשות כאלה? למה בכיתי כשהלכת?
למה אני חולמת עלייך בלילה?
אתה בכלל לא אמור להיות שלי.
רואים אותך רק פה ושם, וזה בדיוק מה שהיה בשנה שעברה, ולמה זה
חוזר על עצמו? הגיהנום הזה?
למה אני לא מפסיקה להכאיב לעצמי עם השטויות האלה?
אני לא יכולה יותר לסבול את הגעגועים, אני עומדת כאן, ומנסה
לתהות בכלל לאן אני הולכת מכאן?
לאן השביל שלי מוביל, לאן אני אלך בדיוק בעוד שנה? לאן אני
שייכת?
אני שואלת שאלות ואין לי תשובות.
אני לא יודעת מה אני רוצה, אני רק רוצה משהו קבוע, שיחזיק
אותי. במוזן פיזי יחזיק, ישמור עליי, יגן עליי, ויקשיב לי .
כל זה עושה לי חסר ענק בלב, אני מסתכלת עליי לפניי כמעט שנה
שלמה, ורואה שלא השתניתי אפילו לא קצת, אני עדיין רק מכאיבה
לעצמי, רוצה לחלוק את עצמי עם מישהו, רוצה לתת מעצמי חצי, רוצה
כבר למצוא את החצי השני.
אבל נופלת ברשת בדיוק של אותם אנשים, שבסוף הולכים, ונעלמים,
ונשכחים.
ואני נשארת כאן, פצועה. מדממת. בוכה. שוב, בדיוק כמו לפני שנה,
עם כמיהה געגוע, ולב שבור.