כי מלא האוויר נשימת ינשוף -
                      אין לראות, אין לדעת שבילי מחר.
                         ויכול להיות כי כבר לא תשוב
                             אל הבית, שבו אתה גר.

אתמול בלילה, חלמתי עלייך ושוב היית כל כך מוחשי בחלום, ושוב,
יכולתי כמעט לשים את ידי על פנייך, לגעת בך, להרגיש את תווי
הפנים שלך, את המצח, העיינים, השפתיים... הסתכלתי ממש אל תוך
עייניך הבהירות, ואתה כאילו הסתכלת בי בחזרה, השבת לי מבט.
היית במדים, עם אותו חיוך, אותה שמחה, רק קצת יותר בוגר, מבט
יותר רציני ושונה.
רק לפני שישה או שבעה חודשים, עוד ישבתי איתך על הספות בחוץ,
והתבוננתי בך עושה שטויות, שר, רוקד, ומספר בדיחות. רק לפני
שישה או שבעה חודשים, התבוננתי בך מנהיג חבורה של ילדים לא
ממושמעים שהצלחת להוביל ישר למטרה שרצית. רק לפני שישה או שבעה
חודשים, התבוננתי בך ישן במן רוגע מדהים כזה, כמעט נדיר, אל
תוך לילה קיצי, או חורפי, אינני זוכרת כבר... עכשיו מה כל זה?
רק זיכרונות. כמו כל דבר טוב שממלא לי את החיים לתקופה משכרת,
אחר הוא נגמר, נעלם ומתפוגג לחתיכות קטנות אין סוף, שמהן אי
אפשר להרכיב דבר ולא זיכרונות מטושטשים, או חלומות...
אני מתגעגעת אלייך, מוזר לי בלעדייך כאן. ואני דואגת לך, כי
אינני יודעת היכן אתה עכשיו, למרות שאולי הינך מוגן ובטוח, אני
דואגת עד כלות.
והכיצד זה שוב חוזרת, אותה ההרגשה החודרת אל עצמותיי, אל
נשמתי, אותה ההרגשה הזאת כי אנשים נעלמים מתוך חיי, נעלמים אל
האופק, ולעולם לא ישובו, לעולם לא אזכה לבלות איתם יום נוסף
אחד, כמו פעם, שמתרחק ממני לאט לאט... הולך ודועך...
אתה הדמות שלי, אתה ללא ספק משהו שלעולם לא אוכל להיות כמוהו,
אתה רחוק עכשיו, וכל כך לא ידוע... מסתובב במקום מסויים שאינו
לי לדעת, ואולי, מוטב לי כך, יש בזה מן ההיגיון.
אתמול בלילה חלמתי עלייך, ואני מתגעגעת, רק רציתי שתדע, שלא
שכחתי, ואני עדיין כאן, באותו המקום שעזבת. יושבת וכותבת
אודותך, נזכרת, בוכה קצת. אבל זו הדרך היחידה שלי לשמר את
זכרונך
כאדם שהיית אז, ואולי אודך, אך איני יודעת ולא אזכה לראות.
לעולם.
או אולי מוטב כך.. רחוק. מי ייתן והטוב ימלא את חייך. לעד.