כשניפגש, אני אנשום אותך, את הריח שלך, והשפתיים שלי יעברו
בלטיפה על הלחי שלך.
כשאפגוש אותך יזלגו לי דמעות קטנות של אושר על הלחיים,
כשאפגוש אותך, אתה תחייך, חיוך ביישני ואני אפתח את זרועותיי
כדי לחבק אותך, והידיים שלי ילטפו את גופך המוכר, וירגישו את
המגע החם של גופך...
אם ניפגש, תהיה לי הרגשה נדירה, משהו בתוכי ירצה לצעוק,
להישבר, אני אתרגש.
אם ניפגש, אני אשבר לרסיסים של אושר.
אם היית יודע כמה שבירה אני עכשיו, אז היית בא לגונן עליי.
אתה כל כך קרוב לפעמים, וכשאני מדמיינת אותך אני מרגישה את
החום שלך. אני מרגישה את הידיים שלך עוברות לי על הגוף.
אני מרגישה את הצמרמורת חולפת בי ואת הרגיעה שנופלת עליי
פתאום, רק מהלטיפה של ידייך...
אני מחכה לך בגשם, בוכה. ולא נושמת.
אבל אתה בכלל לא יודע שאתה צריך להגיע. הגשם יורד מהשמיים
ומשקה את כל השדות שסביבי, אבל הוא לא משקה את הצימאון שבי,
והשפתיים שלי נעשות כחולות.
כל הגוף שלי מתמלא בגל של קור מקפיא, שלוקח ממני את היכולת
לדבר, או לצעוק לעזרה. ולפתע הפחדנות שבי מתפשטת בתודעה שלי.
לא הייתי מספיק אמיצה כדי לומר לך שאני רוצה אותך איתי. וגם
לא אמרתי לך שאתה האדם הכי אנושי ואוהב שהכרתי אי פעם עלי
האדמה הזאת.
אם רק היית יודע שאני ישנה מחובקת עם החולצה הכחולה שלך כדי
לא לשכוח את הריח שלך, ומתפללת כל לילה, שהוא לא ייגמר.
בדיוק לפני שאני מאבדת את ההכרה בלילה הסוער הזה ב6- בנובמבר,
אני נזכרת בשיר שדיברנו עליו והוא מתנגן בראש שלי. פתאום אני
רואה אותך יושב מולי עם הגיטרה שלך, ועם כל הסטיקרים שתמיד
היו מודבקים עליה, עם החיוך הביישני שלך, ואז אתה מנגן לי את
"סוס עץ" שיענקל'ה רוטבליט כתב את מילותיו, ואני רואה את
אצבעותיך פורטות את המנגינה על המיתרים. הרגשתי כאילו שרת את
השיר הזה בשבילי, כאילו רצית לומר לי משהו, שאני לא הבנתי.
איכשהו אני נעזרת בכוחותיי האחרונים כדי לקום על הרגליים,
ואני עומדת. בצליעה, עם רגל מדממת ויד שבורה כשגופי קפוא
ורטוב, שפתיי כחולות ובגלל הקור שחודר לעצמות שלי, אני לא
מצליחה לבכות. ואז אני מגיעה לבית. בית שפעם היה הומה שמחה,
ואנשים מחייכים ועייפים שמנגנים בגיטרה ועובדים קשה עד השעות
הקטנות של הלילה.
אני פוסעת בשארית כוחותיי אל דלת הכניסה. ופותחת אותה.
אני נכנסת לבית הזה, והוא היה בדיוק כמו שעזבתי אותו, אז.
לפני שנה.
רק שהפעם הייתי בו לבד.
אני נכנסת לחדר שהיה שלך, ומחפשת את העיינים שלך, את המבט
שלך, שיעזור לי להרגיש שוב נאהבת.
לא היה אכפת לי שאני מדממת, לא היה אכפת לי למות - שנייה אחרי
שתעניק לי חיבוק אחד אחרון ותבכה איתי, על כל מה שכואב לי, על
כל מה שאני רוצה לחלוק איתך. שתבכה איתי על הציפייה לך, בשדה,
בגשם, בקור. בשדה שלך, ואתה לא באת. ואני חיכיתי, עד שנגמרו
בי הכוחות.
אתה לא בחדר, ואף אחד מחבריך הקרובים לא היה בחדר. הייתי שם
רק אני, והתמונות שלך שתלויות על הקיר.
פתאום כל הדמעות שרצו לפרוץ החוצה כששכבתי על הארץ בשדה,
נוזלות לי מהעיניים השורפות מקור, לאט לאט, אני מרגישה שהן לא
מתכוונות להפסיק, ואכן הן זולגות ואני נופלת למיטה שהייתה
שלך, מתרפקת עליה, ובוכה כמו תינוקת.
הרגשתי כאב בכל הגוף, הרגשתי שאם תבוא ותציע לי ללכת איתך לגן
עדן, אני שאהבה את החיים כל כך, אסכים ללא היסוס.
אבל אתה לא באת.
חבר קרוב שלך נכנס בדלת, והסתכל עליי במבט מבוהל. כל כך
קיוויתי שזה יהיה אתה שלא הסתכלתי עליו אפילו. הוא ראה אותי
אוחזת במיטה שלך ולא מרפה, כשרגלי מדדמת, כשכל גופי רטוב,
כששפתיי כחולות ועיניי לא נפתחות מרוב דמעות שמרטיבות את
המיטה שלך.
הוא הרים אותי. הוא הצליח, אבל אז לא נפעמתי כמו שהייתי נפעמת
כשאתה היית מצליח. כמה כבדה שהייתי. ונזכרתי איך היינו הולכים
מכות, ואתה היית עושה קולות של כאב כדי שאהיה מרוצה.
הגוף כאב לי, אבל לא היה לי אכפת. רק רציתי לשמוע מישהו אומר
שאתה נמצא על אדמת העולם הזה והייתי רצה כדי למצוא אותך,
הייתי באה לעזור לך, למרות שאתה תמיד היית יותר חזק ממני,
והייתי זקוקה לך.
באותם הרגעים כשהוא עוטף אותי בשמיכה חמה שהביא מהאוטו, ואני
לא מפסיקה לבכות, הוא נותן לי נשיקה ארוכה על קצה המצח, ואני
עדיין מסרבת להאמין שזה לא אתה שבאת לקחת אותי.
הוא מניח אותי באוטו ומשכיב את הכיסא במושב הקדמי כדי שהרגל
שלי לא תזוז. הרדיו באוטו היה דלוק על גלי צה"ל, וברקע התנגן
השיר "אהבה יומיומית" של יהודית רביץ. אני זוכרת את העיניים
שלי שורפות כל כך עד שלא יכולתי לעצום אותן, אבל איכשהו
נרדמתי מכאב. חלמתי שהשיר נקטע בפתאומיות ושדרן הרדיו מדווח
על תקרית ברצועת עזה, מירי של מחבלים, הוא אמר, "נהרג חייל
צה"ל". "הודעה טרם נמסרה למשפחתו.
התעוררתי בבית החולים כשאני שומעת את השריקה שלך מפזמת את
השיר שעזר לי לקום, שהרים אותי מאפיסת כוחות, אני מרגישה יד
מלטפת את פניי, ולמרות כל הכאב, הצער והדמעות שלי, ידעתי
והרגשתי - שזו לא הייתה ידך.
פקחתי את העיניים וראיתי שמי שליטף את פניי היה עופרי, זה
שהביא אותי לבית החולים. למרות שלא היו לי כוחות בגוף כדי
לדבר, שאלתי אותו איפה אתה. והוא הסתכל עליי ואמר, "את לא
בסדר, את לא יודעת כמה דאגנו. יכולת להרוג את עצמך בלילה
הזה". שוב התחלתי לבכות, והפעם בשקט יותר, לא כמו על המיטה
שלך. עופרי מיד התנצל "אני מצטער מותק, לא הייתי צריך להגיד
לך את זה, את תהיי בסדר, אני פה לידך". הוא לא ידע שהדברים
שהוא אמר בכלל לא היו משמעותיים לי, למעשה הם חלפו ליד
האוזניים שלי, ואני לא חושבת שאפילו היה לי אכפת. הוא לא ידע
שאני בוכה בגלל שאני רוצה לדעת איפה אתה. הרגשתי כמו תינוקת
חסרת אונים שלא מצליחה להסביר את עצמה לאיש. רק רציתי שהוא
יגיד לי איפה אתה, שאוכל ללכת ולהיות איתך, זה היה כל מה
שרציתי.
עופרי ליטף את הזרוע השבורה שלי, ואז חיבק אותי חזק חזק, אבל
בעדינות, שלא יכאב לי. "אני פה לידך, אל תבכי מתוקה, הכל יהיה
בסדר..." כשהוא אמר את זה רק התגבר הבכי המר שלי, כשהוא אמר
את זה הרגשתי, שהוא לא מאמין אפילו לעצמו. ידעתי שלא יהיה
בסדר, אלא אם תבוא.
פתאום נכנס מישהו בחלוק לבן לחדר, אבל הוא לא היה רופא, וזה
מה שהדאיג אותי.
עופרי אמר לו שהוא חושב שזה הזמן המתאים, ואני מיד ידעתי מה
הולך לבוא. הסיוט התממש. מה שחלמתי שאני שומעת ברדיו, כל
הדיווחים על תקרית ברצועת עזה, זה לא היה חלום, זה היה מבזק
חדשות, אחד ממבזקי החדשות האחרונים ששמעתי בחיים שלי.
העיניים הירקרקות של עופרי החלו לדמוע, כששלי כבר היו רטובות
לגמרי. הוא התחיל לגמגם,


"הפנים מקרוב, מצלמה מתרחקת
חצוצרה מיותמת תקעה
עננים לוהטים, תפאורה מדויקת
בסרטי הרקיע שקיעה
הפנים אחרות, הבעה מאוכזבת
והאור אז יימוג ויחדל
קרוסלה של גן ילדים מסתובבת
כל סוסי העץ רצים במעגל
בן אדם, תתאמץ, עוד מעט קצה הדרך
בן אדם, עד סוף המירוץ
החידה, לך איתה, תעשה מזה סרט
אל תפחד, לא נשארת בחוץ
אל תפחד, לא נשארת בחוץ
מצלמה מן הגב בתנועה מאופקת
מתקרבת אליך כעת
הסתכל בה ישר, ככה טוב ובשקט
כן, שיחקת אותה באמת
בן אדם, תתאמץ, עוד מעט קצה הדרך
בן אדם, עד סוף המירוץ
החידה, לך איתה, תעשה מזה סרט
אל תפחד, לא נשארת בחוץ
אל תפחד, לא נשארת בחוץ
הפנים, הבעה של כאב ובלי הגה
אין תנועה, רק הצל מתארך
התמונה כמו קפואה, הדמעה מתפוגגת
ועכשיו לאט לאט לחייך
בן אדם, תתאמץ עד הקץ קצה הדרך
אין סוס עץ, תהיה או תחדל
זאת הדרך שלך, כן ניסית אחרת
ושמעת את צחוק הגורל
כן, שמעת את צחוק הגורל
בן אדם, תתאמץ, עוד מעט קצה הדרך
בן אדם, עד סוף המירוץ
החידה, לך איתה, תעשה מזה סרט
אל תפחד, לא נשארת בחוץ
אל תפחד, לא נשארת בחוץ
בן אדם, תתאמץ עד הקץ קצה הדרך
אין סוס עץ, תהיה או תחדל
זאת הדרך שלך, כן ניסית אחרת
ושמעת את צחוק הגורל
כן, שמעת את צחוק הגורל"



"שקרים שקטים שקרים קטנים
בתוך לבנו ישנים
על פני חבצלות סגולות
ושלל צמחי המים
שטים הם הס על פני הזרם
שטים הם עצומי עיניים
שקרים שקטים שקרים קטנים
בתוך לבנו ישנים
דברים פשוטים כמו אהבה
בתוך הנפש נחבאים
על פני כלניות שני
ושלל פרחי העמק
פורחים הם הס על פני הירק
פורחים הם עצומי עיניים
כמו אהבה שקרים קטנים
בתוך הנפש נחבאים
ואור בהיר עולה וצף על פני החדר
אתה יודע מי אני יודעת מי אתה
הכל בסדר
הבוקר בא כבר יום חדש
נצא לדרך
היום נאמר תמיד אמת
עד בוא הערב".