מרציאנו רכן על ברכיו בתוך אמבטיית השיש הלבנה שלו שהייתה
מוצפת מים מטונפים, והוציא באצבעותיו את שארי שערות הכלב
שנתקעו בחור הביוב. הריח הנורא שעלה מהצנרת נדבק בו ובחליפת
העסקים החדשה שקנה ב"אמפוריו". לפני דקות מספר חזר מהשדה, עוד
לא הספיק להחליף לפיג'מת הסטן שכל כך אהב וכבר מצא את עצמו
שולף מתוך בור הניקוז כדורי שיער ספוגים ברפש. אם רק היה יודע
שה"קרצייה", כפי שנהג לכנות אותו לא פעם, מסוגל לפתוח את ברז
האמבטיה בעזרת השיניים היה כולא אותו כל הסופשבוע במחסן
שבגינה. "מחר אני נפטר מהנבלה!" צעק לאשתו, שישבה בסלון וצפתה
בטלוויזיה. "נראה שנלך לישון מסריחים היום, רחל. הסתימה פה
נראית רצינית. מחר על הבוקר אני מזמין אינסטלטור ובדרך לעבודה
אני זורק את הקרצייה במכלאות." "דוד, הוא רק כלב! אתה לא קצת
מגזים?!" מרציאנו קם על רגליו והחל להתקדם אל עבר הסלון, שם
עמדו המזוודות. הוא שלף את בקבוק הבושם החדש שהספיק לחטוף
ב"דיוטי פרי" ונעמד מול אשתו. "רחל! תסתכלי עליי!" "זה רק
מים, דוד." "מעולם לא השפילו אותי כך". הוא חזר לחדר האמבטיה,
פשט את חליפתו ולאחר שהתנגב החל משפריץ על עצמו כמויות הגונות
מהבושם. "תארי לעצמך, רחל, מה היה קורה אם היינו נוחתים מחר?!
הנבלה הייתה מציפה פה את כל הבית!" "די דוד, אני עייפה. בוא
נלך לישון". מרציאנו סירק את שערו לאחור, לבש תחתונים ויצא
החוצה אל המטבח, שם נתקל בכלבו, יושב מפוחד ליד המקרר. "הנה
אתה, סחבת פרעושים! אתה מאושר לראות את אדוניך מטונף כמוך?!"
בבעיטה העיף את כלבו מדלת המקרר, פתח אותה, שלף חתיכת גבינה
ובלע את כולה בבת אחת. כשחזר לסלון התיישב בכורסתו. בטלוויזיה
הוקרן סרט בשחור לבן על נער צעיר שהסתתר מהנאצים בתוך
מסדרונות הביוב במשך שלושה ימים. מרציאנו לא יכל שלא להרגיש
מזדהה. רק הרגע יצא מאמבטיה מלאה מים מזוהמים. לאט לאט עיניו
נעצמו והוא נרדם כשקול הקריינות בסרט מלווה אותו אל תוך
החלום.

וכך ראה עצמו מטייל במפרץ נאפולי, לאורך קו החוף בין סירות
מפרש ושחפים, וקרני שמש חמימות מלטפות את עורו. הוא ירד אל
החול, עצם עיניים, ושאף את האוויר המלוח עמוק לריאות. כשפקח
את עיניו הבחין ברחל שוכבת על הגב, משתזפת. "רוצה לשחות קצת?"
שאל, אך היא לא ענתה. הוא החל פוסע אל עבר הים, כפות רגליו
דורכות על החול הרותח. עוד לא הספיק לקרר את קצות אצבעותיו
וכבר הבחין בשקיות שחורות צפות על פני המים. ריח ריקבון התפשט
באזור. שובל קצף שטף את רגליו של מרציאנו והשאיר אחריו פחיות
חלודות, עצמות דגים, זפת ובדלי סיגריות. מרציאנו קפץ בבהלה
חזרה אל החוף. הוא הרים את עיניו וראה איך הים הופך שחור.
הרוח התחזקה והחלה לסחוף את מרציאנו אל תוך המים בעוד הוא
מתנגד בכל גופו. הוא סובב את ראשו בניסיון לצעוק לעזרה, אך
איש לא היה באזור. כשהחזיר את מבטו אל הים חשכו עיניו. לא
רחוק ממנו, במעבה הים, החלה לעלות דמות ענקית, מפלצת ים כגודל
הר הלכה וצמחה מתוך המים, מטילה אחריה צל אדיר. אט אט התגלה
יצור שטני דמוי זאב לבוש מדי אס.אס, בעל קרניים מחודדות ושיני
טרף מושחזות כסכין. מרציאנו לא ידע נפשו מרוב פחד. הוא הטמין
את ראשו במים, אך הרגיש בסירחון נורא של ביצים רקובות ובמים
שמנוניים חודרים לנחיריו. לפתע החל שומע מתוך המעמקים את
נביחות המפלצת. נביחות שנשמעו כלהקת זאבים שלמה בדרך לציד.
הנביחות התחזקו יותר ויותר. מרציאנו התעורר בבהלה כשזיעה קרה
ניגרת ממצחו. הנביחות הגיעו מכיוון המטבח. הוא קם מהספה
והתקדם בתנועות כבדות עד לארון הכיור, שם ראה את כלבו עומד
ונובח ללא הרף. "שקט! עשית מספיק צרות להיום!" מרציאנו תפס
בקולר שהיה מונח על שולחן האוכל, קשר את כלבו והובילו אל מחסן
העץ שבגינה. הוא קשר את צדו השני של הקולר אל ידית המחסן ושב
לביתו.

כהרגלו ישב מרציאנו בכורסת הטלוויזיה שלו, כשעיתון הבוקר פרוש
לפניו ובידו כוס מיץ תפוזים, כשלפתע נשמעו דפיקות בדלת. זו
הייתה שוש מהדירה ליד, מחזיקה בידיה את כלבו של מרציאנו
שלצווארו הקולר ובצדו השני ידית המחסן מטלטלת באוויר. "בוקר
טוב אדון מרציאנו, אני רואה שחזרת. איך היה לכם?" "אהה,
איטליה נהדרת", אמר מרציאנו בקול חלוד. "אני מניחה שזה שלך",
אמרה שוש והגישה למרציאנו את כלבו בשתי ידיים, כאילו היה עטוף
בנייר מתנה. "מצאתי אותו מלקק בוץ בחוץ ליד הערימה של הזבל.
הוא נראה קצת חיוור." "כן. עבר עליו לילה קשה, אבל הוא למד
לקח", השיב מרציאנו. "בכל אופן תמסור ד"ש לרחל, כל טוב", אמרה
שוש בחייכנות ופנתה ללכת. מרציאנו פרם בעצבנות את הקשר סביב
ידית הברזל והטיח אותה על הרצפה. "שק אשפה! תראה מה עשית?!
אתה בא איתי עכשיו למכלאות ושלא תעז לברוח!" הוא קשר בחוזקה
את מה שנשאר מהקולר אל מעקה המדרגות ופנה אל המטבח, תפס את
מפתחות המכונית והסתובב חזרה. קול צפירה החל להישמע מבחוץ.
מרציאנו קפא במקום. הוא הרים את ראשו והתבונן קדימה. בדמיונו
החלו להצטייר התמונות מליל אמש. על הנער המסתתר מפני הנאצים
בקרקעית הביוב, מקשיב לקול רקיעות הרגליים של החיילים
הגרמנים, רצים מעל ראשו. הוא הרכין מבט אל הרצפה, שם הייתה
מונחת למרגלותיו קערת השתייה של כלבו. במוחו ניסה להיזכר מתי
בפעם האחרונה מזג לתוכה מים. דבר לא עלה בראשו. רעש הסירנה
המשיך להדהד באוזניו בעוד מבטו נעול על הקערה הריקה. אט אט
נשמטו ידיו לצדדים, כמו גם ראשו. הוא חש את גופו רפוי. גם
לאחר שהסירנה דממה המשיך מרציאנו לבהות מטה.