[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה








שני רגעים זכורים לי בצורה בהירה מתקופת שהייתי במחיצת אנשי
צבא דרום לבנון. בשניהם מדובר היה בפרידה. הרגע הראשון היה
במעבר מטולה הידוע גם בשמו היותר פופולארי בקרב לובשי המדים
"מעבר פאטמה". יום הנסיגה (24/5/00)   זכור לי היטב. בשעת בוקר
מאוחרת למדי התעוררתי. לא שבא אני להעיד על עצמי כעל עצל
הנוהג לישון עד מאוחר, אך גם איני מכחיש זאת במרץ. בשעה זו
המעבר היה שוקק חיים וחיילים עשו את דרכם בזריזות ממקום אחד
למשנהו טרודים בענייניהם. בעת שהלכתי לכיוון המלתחות כדי
להתרענן קמעה קלטתי בזווית העין תור ארוך של אנשים ומכוניות
שהשתרע מהמחסום הראשון במעבר ועד לשוליו של כפר כילא.
בתור היו פרצופים מוכרים. מאות אנשים ששבוע קודם לכן פקדו את
משרדי במרג' עיון. אנשים בעלי עבודות, בעלי משפחות ולא פחות
חשוב מכך בעלי כבוד עצמי וחשיבות עמדו כעת עם מבט חלול
בעיניים. לצידם עמדו נשותיהם, טפם ולא יותר משתי מזוודות
ובובה שהילדה הצליחה לסחוב רגע לפני שנפרדו מביתם, מאדמתם,
מעצי הפרי שעמלו על גידולם ומחייהם על אדמת לבנון.
עשיתי את דרכי בזריזות אל המחסום, לא הייתי בטוח מה צריך
לומר, איך להגיב, איך לעודד אם בכלל אפשר, את אלו שחרב עליהם
עולמם. החיילים שניצבו ליד המחסום הגישו לפליטים שתייה. היה
חם מאוד והאנשים, במיוחד הילדים שיוועו למעט מים. מיד כשזיהו
אותי מספר מכרים לבנונים הם קראו לעברי. הלכתי אליהם אך לא
היה באפשרותי לסייע כרגע במאום. ניסיתי להרגיע אותם, אמרתי
שיהיו סבלניים ובטח המדינה תכניס אותם עוד מעט ותדאג להם.
חייל של גולני שעמד מאחורי ראה שאני משוחח עמם ושאל איך אני
מכיר אותם, "עבדתי איתם פעם" עניתי והמשכתי, "עוד כשהיינו
בלבנון". "מסכנים" הוא אמר "רגע אחד אתה מלך ורגע אחרי פליט".
השעות חלפו והבלגאן התעצם. המבוכה שבה היינו שרויים כולנו
הלכה וגברה, לאף אחד לא היה ברור איך מכניסים את כל האנשים
המפוחדים הללו פנימה. הבידוק לקח שעות ובינתיים התגברו זעקות
"אללה אכבר" מהמסגדים בכפר כילא. אנשי חיזבאללה (או תומכיהם)
זינבו בפליטים ובזזו את הרכוש שהושאר ברכבים.
ישבתי בצד עם ידיד לבנוני. הסתכלנו במחזה ושתקנו. אחרי כמה
דקות הוא אמר לי "חאלס, יא עומר, ראחאת לובנאן" (הלכה לבנון).
מהפך קרה להם בחיים חשבתי. 24 שעות לפני והכול כרגיל, 24 שעות
אחרי והכול שונה. הם פליטים נבגדים, חסרי רכוש ובעיקר חסרי
כבוד. לא היה ברור איך הגענו למצב כזה; בעצם אולי כן היה
ברור. אינטרסים. הכול משחק של אינטרסים. יום אחד המדינה צריכה
אותך ואז אתה מלך, אירועים גדולים יופקו למענך, חפלות מפוארות
עם רקדניות בטן מביירות ובקבוקי שיבאס כיד המלך. אחד אחרי
השני יעלו בכירי מערכת הביטחון על הבמה, אחד אחרי השני יבטיחו
הבטחות - "אחים אנחנו", "דם אחד לנו" ועוד ככל העולה על דעתו
של הנואם המפולפל. גם אני ישבתי שם באותן השולחנות מבוסם
מהשיבאס ומהאווירה, גם עלי הצליחו לעבוד, גם אני ידעתי לדקלם
אחרי אותם כינוסים את המנטרות הנדרשות - "אין נסיגה ללא הבטחת
שלום אנשי צד"ל", "לא נפקיר את אחינו בשטח" וכיוצא באלו. הם
הקשיבו תמיד בסבלנות אין קץ כאשר היינו ישובים במשרדי, שתו את
האינפורמציה ואף פעם לא רוו ממנה. תבטיח לנו, היו אומרות
עיניהם, שלא תלכו ככה בלי לדאוג לנו. לא נלך, עניתי ללא
מילים. אנחנו פה. אנחנו פה, אנחנו פה... המילים הדהדו בראשי
שוב ושוב. הקצתי ממחשבותיי במעבר פאטמה, ידידי לגם מהמים, הוא
הדליק לשנינו סיגריה, "הכול עבודה בעיניים" אמרתי לו, "עבדו
עלי כמו שעבדו עליך". הוא הסתכל בי. "אתה לא מבין?" אמרתי לו,
"שנינו באותו הצד, שנינו מרומים". "כן" הוא השיב, "רק שלך יש
בית לשוב אליו ולנו אין". זה נכון חשבתי, לא משנה עד כמה אנסה
להזדהות או להבין עדיין הייתה לי אדמה לדרוך עליה. עמוק בפנים
קיוויתי שהם יוכלו לחזור כמה שיותר מהר ללבנון, ושבזמן שהם
כאן בארץ יעשו הכול כדי לדאוג להם ולמשפחותיהם. הפעם לא מתוך
אינטרסים קרים, אלה מתוך חמלה ורגישות לכאבם.
הלילה ירד על המעבר, הבריחה המשיכה, משפחות רבות המשיכו להגיע
ועבודת הקליטה נדמתה כאין סופית. הבטתי אל מעבר למחסום.
אורותיה של לבנון נצצו אלי למרחוק. לא עוד שיירות צבאיות
הזויות באמצע הלילה חשבתי לעצמי, לא עוד שבתות של חבר'ה
בבסיס. לא עוד משרד קטן עם שולחן עץ חום. גם לי הלכה לבנון
וגם אני כבר מתגעגע. שם, באישון ליל חוויתי את חווית הפרידה
הראשונה מלבנון, מדינה שהייתה בשבילי בסיס אהוב ובשביל ידידי
מצד"ל בית.
הפרידה השנייה והפעם האופטימית יותר לא אחרה לבוא...


To be continued
חלק ב' http://stage.co.il/Stories/625048 -







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
אין כמוני !






המשובט הראשון,
רגע לפני.


תרומה לבמה




בבמה מאז 11/10/06 5:54
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
עומריקו צור

© 1998-2024 זכויות שמורות לבמה חדשה