הקטנוע עושה את דרכו ברחובותיה של ירושלים, יום שבת והתנועה
בעיר דלילה ביותר. אני עובר את מלון מצודת דויד וממשיך ישר
עוד חצי קילומטר. ממול כבר נפרשת חומת העיר העתיקה, צריחים,
אבנים גדולות, מגדל דויד. אני בדרכי לשם אל העבר, ההיסטוריה
שחיה בקרבנו במקומה המיוחד. המרחק הקצר בין מקום מגורי בשכונה
ירושלמית טיפוסית אל העיר העתיקה גורם לי לחשוב כמה מוזר
המעבר הזה שיכול להמשך כמעט שבע דקות על הקטנוע ואולי 3000
שנה בזמן. אני סוחט את מצערת הקטנוע ועוד רגע שער יפו העצום
כבר מאחורי. בשער ישנה תמיד המולה. סוחרים רבים עומדים בצד
הדרך כל אחד ומרכולתו, כל אחד ועולמו. מוכר בייגלה עומד לצד
מוכר תמרהינדי שעומד ליד דוכן תירס חם. מוכרי קמעות, מוכרי
מזכרות ועוד מקבלים את פני הבאים בשעריה של ההיסטוריה כמו
לפני אלפי שנים.
אני מחנה את הקטנוע בצד הדרך מתיישב עליו ומתבונן. אפשר לשבת
כך יום שלם, אף רגע לא משעמם. מסמטת עומאר אבן חטאב מגיחים
חבורה של אברכים, מן הסתם בדרך לתפילה של שבת בכותל. הם
פוסעים בצעד מהיר, מבטם מרוכז בחמשת המטרים שלפניהם, עם השנים
הם פיתחו יכולות תמרון משכנעות ביותר ומצליחים לפלס להם דרך
בין המוני המבקרים של יום שבת בעיר העתיקה מבלי לפגוע ולו
באחד מהם.
לצידי על גדר נמוכה יושבים השבאב, הם באים לפה כדי לשטוף קצת
את העיניים, למה לא, קבוצות של תיירות צעירות עושות את דרכן
אל השווקים הצבעוניים ואין כל ספק שישמחו להדרכה צמודה של
מדריך שרמנטי מקומי. הם ישובים על החומה הנמוכה וממתינים מי
למזלו הטוב שיביא עימו פרגית צ'כית ומי להעביר את הזמן עד
השקיעה בחברת מוכרי התירס.
אל העיר העתיקה, אשר בשבילי היא מפלט בריא של שפיות, אני
משתדל להגיע פעם בכמה זמן. אני גר בעיר הקודש כשלוש שנים
ומחצה. פעם בכמה זמן, בכוונה אין אני מציין בדיוק את הימים
והשעות כיוון שאין אנו עוסקים במדע אלא ברגש, אני מרגיש שיש
בי צורך לבקר שם, בעיר העתיקה. והיא, היא תמיד שם, אפורה
וצבעונית. היא תמיד תהיה שם בשבילי. אז באותם ימים שהצורך
מציף אותי אני עולה על הקטנוע ונוסע לשם.
בדרך כלל, דבר ראשון אני אוכל חומוס. בעיר העתיקה ישנן
מסעדות נהדרות. חומוסיות ששמן יצא למרחוק. תלוי בזמן ובחשק.
יש שניים שאני מחבב מאוד. הראשונה היא לינה, זה מכבר שמה הולך
לפניה, ובשבתות משתרך תור ארוך של סועדים הממתינים למקום.
בימים עמוסים שכאלה אני הולך ישר משער יפו אל מסעדה קטנטונת
אשר ממוקמת על פיצול הרחובות דויד ושלשלת, זוהי למעשה גומחה
קטנה בקיר, שניים שלושה שולחנות נמוכים. תמונה של כיפת הזהב
מעל הראש וחומוס טוב לנגב. מה שנקרא בפי התיירים הישראלים
"מקום אותנטי". במסעדה אין מקום לדיבורים, יושבים ואוכלים.
חומוס עם פול סמיך מעל ושמן זית ביד נדיבה, ארוחת צהריים.
"יסאלמו אידכ" (או בשפתנו - יבורכו ידיך) אני אומר למלצר לאחר
ששילמתי ו"אידכ" (וידיך) הוא משיב.
התחנה השנייה בסיור היא חנות הדיסקים ברחוב הארוך שמוביל לשער
שכם. אם להיות כן, הרבה פעמים אני מוצא את עצמי בדרך לעיר
העתיקה אחרי ששיר של זמר כזה או אחר מסתלסל לי בראש הרבה זמן
עד שאני חייב ללכת ולקנות את הדיסק שלו. הפעם זה תורו של עמר
דיאב. על הדרך אני קונה עוד דיסק. הפעם גם נתקלתי בסרט שיותר
מארבע שנים אני מנסה לשים עליו ידיים, לא בטוח שכל הקוראים
יכירו אבל אם יצא לכם להיתקל בסרט: "בכבוד שלי" של אבי ביטר,
פשוט אל תתלבטו, סרט דה לוקס! העלילה קולחת התסריט שנון
והמשחק... פשוט תראו.
תמיד ישנן תחנות נוספות, פעם זה אצל מוכרי הקפה הטחון שהריח
העולה מהמטחנות הגדולות אופף את כל סביבתו של הדוכן. לפעמים
גם אם לא תכננת לקנות קפה שחור, כי כל הפריזר מפוצץ בקפה
ייחודי מכל קצוות הארץ שהיית חייב לקנות אבל אף פעם אין כוונה
אמיתית לטעום אותו, כמובן שתיקח קצת בגלל הריח, ואולי גם חלבה
חוטים, ומה עם איזו בקלאווה. בקיצור הלכה הדיאטה.
בדרך כלל את הביקור אני חותם בכוס תה עם נענע, אוויר הצהריים
החמים מתחלף בסמטאות לאוויר קריר. השקיעה כבר קרובה ואם יש
חשק אז עולים לראות את כיפת הזהב בוהקת באור הכתמתם.
אני מטפס ברחוב הראשי לכיוון היציאה, מזכרות של הרגע האחרון
קופצות עלי, חולצות עם פרצופו המחויך והבלתי מגולח של ערפאת
תלויות לצידן של חולצות עם ההדפס של גולני בחנות אחת. אין
לדעת מה יהיה רצון התייר ולכן הכול נמצא זמין. בחנות אחרת
חרוזי תפילה נוצריים ומזכרות עץ בדמותו של ישו הצלוב. בהמשך
ליד חנות המיצים, תלויה לה תמונה, כתוב בה Visit Palestine,
מעל הכיתוב ציור של הר הבית במבט מרחוק. פסטורלי ושקט. כמו כל
תמונות משרד התיירות של כל מדינה מתוקנת או שלא.
מתוך הערבוביה שקצת מתחילה להעיק אני יוצא חדור מוטיבציה כמו
האברכים. שעת עומס ביציאה, אני על הקטנוע ועושה את דרכי
בזריזות בין תורי המכוניות. משפחות עם ילדים אוחזי בייגלה
ששופכים זעתר על הריפוד של המאזדה שלוש. תייר עם חולצה של
ערפאת מחייך. שלוש, שתיים, אחת..... נכנסתי למנהרת הזמן,
האוויר הקר של ירושלים מכה בי, אני פוקח את עיני המשתאות,
ההווה במלוא עוצמתו נגלה אל מול עיני, קפה ארומה, בלוקבאסטר,
כבישים, מכוניות. נסעתי הביתה ושמתי את הדיסק במערכת. הכנתי
קפה והרהרתי בביקור. כל כך קרוב ועם זאת כל כך רחוק. אני
ממליץ בחום Visit Palestine .
אני כבר ביקרתי.