הם עפים גבוה, אלה. לפעמים, בצהריים ממש קשה לעקוב, השמש
מסנוורת כ"כ.
אבל זה לא נורא, לשבת על המרפסת עם בקבוק בירה ולחייך כמו
מטורפת. מזל שהשכנים לא רואים, הם לא בדיוק מתים עלי, אלה.
לפעמים, כשאני מאבדת אחת בשמיים, אני מתחילה לחשוב איך זה לעוף
איתם, כמו פרפר, כמו ציפור, כמו חלום של ילד.
לסנוור כך את כל האנשים שכמוני, יושבים על המרפסת עם בקבוק
בירה ומחייכים כמו מטורפים. אולי גם להם יש שכנים שלא בדיוק
מתים עליהם.
זה יפה כ"כ לראות אותם מסתחררים כמו שיכורים באוויר, מתנדנדים
ימינה ושמאלה. אני אף פעם לא יכולה ללכת ישר כשאני שיכורה.
וגם הם, כמו מתפכחים, נופלים לאדמה יחד איתי.
כמו שלג, כמו גשם, כמו הכל וכלום.
לפעמים, אפילו שאין לי מוזה או אפילו רעיון קלוש, אני כותבת
וכותבת. דפים על גבי דפים. לפעמים מחשבות, לפעמים תיאורים
מוזרים ולפעמים סתם, סיפורים קטנים כמו עכשיו.
והכל בשביל מה?
בשביל לנפץ דף למליוני רסיסי מילים, משפטים שבורים ואותיות
קטועות.
לראות כמה יפים הם כשהם עפים מהמרפסת, גבוה גבוה, וצונחים שוב
לאדמה.
לפעמים הם גם חוזרים, כמו עלם צעיר ששב אל אהובתו אחרי מלחמה
קשה. גם הוא, מנופץ לרסיסים של אדם.
אבל אני מניחה שזה לא בדיוק נכון. אהובתו הרי לא תקרע אותו
לגזרים ותשליך ואתו מהמרפסת.