פתאום הבנתי. זה נחת עלי כשלג ביום קיץ שרבי, ולא כשלג דאשתקד
כמו רוב הדברים שנוהגים פתאום לנחות עלי. הבעיה ריחפה מעלי כבר
כמה ימים - למה נשים יפות יותר מגברים?

       מבט חטוף על הטבע שמסביבי הראה לי שהדבר איננו טבעי,
או נורמאלי (תואם לנורמות) אם תרצו להשוות אותנו, בני האדם,
לשאר בעלי החיים. הדוגמא הכי פופולרית היא הטווס המטורזן (לא
מזמן עשיתי פסיכומטרי אז תסלחו לי אם פה ושם תצוץ לה איזו מלה
מיופיפת וטורדנית). הטווס מפתה את הטווסה, בתקופת היחום, על
ידי פריסת מניפת נוצותיו המגוונות והרשמתה. כבר אז ניתן לראות
שהוא, הטווס, יותר יפה בכמה אלפי מונים מן הטווסה האפרפרה. אם
תקבילו את הטווסים לבני האדם, אפשר להגיד שהטווס הוא סינדי
קורפורד והטווסה דובי גל. אם כן מדוע היפוך התפקידים? למה
אנחנו, שנבדלנו מן הבהמה ביכולת החשיבה שלנו (עם ספר קהלת תבוא
הסליחה), נבדלנו ממנה גם ביופי המינים.

       הבעיה ריחפה מעל ראשי ימים אחדים... שינה הודרה מעיני,
בעבודתי התנהגתי כסהרורי, ועניתי לאנשים תשובות תמציתיות, שרוב
הפעמים לא היה להן כל קשר עם השאלות שנשאלתי, כדי לא לקטוע את
חוטי המחשבה שלי. טוויתי חוטים רבים, רבים כל כך שאם הייתי
מסוגל לאגדם יחדיו, היה נוצר לו חוט אחד ארוך מכוכבנו עד כוכב
הבורג לפחות (מי שלא צופה בסטאר טרק יכול להחליף בורג במאדים).
חוט אחד, למשל, פתר את הבעיה בכך שנשים רק נראות יותר יפות,
מכיוון שהן משקיעות זמן בטיפוח ציפורניהן, איפור, מריטת שפם,
גילוח בית שחי, ושאר מיני תופינים. אך קרעתי אותו לחתיכות לאחר
שראיתי את ידידתי החטובה, וטובת המראה, שאינה נוהגת להתאפר.
חוט אחר, גרס שהדבר קשור לגנטיקה ולמוצא המינים. בהיותי
דרוויניסט יותר מאשר תנ"כיסט, ניסיתי לחשוב על הקופים, מהם
נוצרנו, ולמצוא בהם את הפתרון לבעיה. יתכן שהקופה הראשונה,
ממנה נוצרה בת האדם הראשונה, היתה יותר יפה מהקוף הראשון, ממנו
נוצר בן האדם הראשון. כך נוצר מצב שהאדם הראשון היה יותר מכוער
מהאשה הראשונה, מה שגרם לשושלת מין אנושי, בו היופי הוא מנת
חלקה של האשה. הכל היה טוב ויפה עד שנזכרתי בשיעורי הביולוגיה.
בגנטיקה תכונות מסוימות מועברות בתאחיזה לכרומוזום XX הנשי
ואחרות בתאחיזה XY הגברי. והיופי היא תכונה המורכבת מתכונות
רבות - מבנה גוף, פנים, שיער, וכדומה. כל אחת מהתכונות הנ"ל
יכולה לעבור מהאם או מהאב או משניהם, ולכן קופד ראשו של החוט
הנוכחי תחת גליוטינה דמיונית בראשי. באותו אופן נסתר החוט
הנגדי לו שטען שיפת (אחיהם של שם וחם) היתה למעשה אשה יפה,
שהולידה נשים יפות אחרות. כך חוט רדף חוט, קשר איתו מיני חוטים
אחרים, והיו אפילו חוטים שבלעו את כל החוטים הקודמים, בכך
שנראו לי כל כך הגיוניים ונכונים, אך לבסוף, לאחר שירדתי
לעומקם סתרתי אותם, ודחפתי גם אותם לתהום הנשייה.

       יום בהיר אחד התעוררתי, כשמחשבה מתרוצצת במוחי. בדרך
כלל המחשבות החשובות באמת צצות להם, כמו פטריות אחרי הגשם,
בבקרים שבאים לאחר שינה טובה (רובם ביום שבת). לאחר כמה דקות
הצלחתי ליישב את המחשבה, לתרבת אותה ולעורכה במילים. ה ד מ ע ו
ת - בהן קבור הכלב. אנחנו הגברים נולדים יפים בדיוק כמו הנשים.
אולם עם הזמן החולף לו לאטו, אנו מפסיקים לבכות. לכאורה. למעשה
אנו ממשיכים לבכות, רק שהדמעות זורמות פנימה. כל לוויה, בה מת
בן משפחה או חבר טוב, ואנו לא בוכים, כדי שחס וחלילה לא יראו
כלפי חוץ את חולשותינו, דמעותינו זורמות פנימה. מחלחלות אל
תוכנו שאינו כברנו, ופוגמות ביופינו הפנימי, הלוא הוא עולמנו
הנפשי. כמובן שהיופי הפנימי מוקרן כלפי חוץ אל היופי החיצוני.
התופעה חוזרת על עצמה כל פעם שאנו חוטפים מכה עזה בשקט, או
אפילו בולעים עלבון צורב ללא תגובה. השנים חולפות להן לאיטן
וכך גם יופינו הטבעי חולף עם הרוח. הנשים החכמות מטבען,
מוציאות את צערן החוצה, ובוכות ללא בושה. הדמעות יוצאות החוצה,
תהליך של מעין ניקוי רעלים נפשיים, ולכן הן נעשות רק יפות יותר
ויותר עם השנים. לכן, גברים, עצה לי למי מכם שמוכן לוותר על
טיפת אגו מנופח (ואין כאלה), בשביל להיות קצת יותר יפה  -

כשאתם ממש עצובים תבכו.                                    

הערה: הסיפור הופיע בתחילה תחת שמו של יונתן אדוארדס, אולם
מאחר שהוא ואני אחד הם, אני בטוח שלא יהיה לו אכפת שהעתקתי
אותו הנה.