הייתה הולכת לבדה לרוב. כמה דקות של חסד עם עצמה, מסלול מהיר
על אוטומט והיא לבדה. וזה היה עושה לה טוב. למעשה, אולי טוב זו
לא ההגדרה הנכונה. אבל היה נותן לה זמן קצת להרהר ולנסות לבחון
דברים שמזמן כבר לא בחנה. לשקול אפשרויות שכבר כמעט ירדו מן
הפרק. לנסח שאלות עתידיות לאנשים שעוד תרצה לפגוש. להתעמת עם
עצמה ולנסות לפתור דילמות פנימיות, לא משנה אם עדכניות או
ישנות. לדמיין סיטואציות שונות ולהסריט אותן בראש, הלוך ושוב.
וכשלא הייתה הולכת, כבר לא על אוטומט, היה נדרש מאמץ רב בכדי
לראות את התמונה המלאה ולנוע חלק קדימה. זה לא שלא הייתה לה
קואורדינציה או יכולת פעולה רב תחומתית. ההיפך הוא הנכון.
ניחנה בכשרון רב ליותר מידי דברים, עניין שלעיתים גם הביא
לבלבול מה ומאמצים מיותרים לנתב יותר מידי דברים במהלך חייה.
ובכן, מוכשרת היא הייתה, עם יכולות מופלאות. אך תמיד היה נדמה
לה שזה לא קל. וגם אם זה נשמע קצת מתנשא, היה קשה לה עם עצמה.
הרגישה כאילו ניתנו לה המון יכולות אבל שכחו יכולת בסיסית ושמה
התמודדות. מאז ומתמיד הרגישה שהיא לא מסוגלת להתמודד. הרגישה
שכולם מתמודדים אחרת והיא תקועה שם מאחור, מנהלת ואוספת את
עצמה שלא להתפרק לגורמים מול כולם.
הכי הפחיד אותה להתפרק מולם. שידעו על חולשותיה. שהיא תדע שהם
יודעים. לראות את העיניים המבינות שלהם, המוכיחות. ולדעת שכל
מה שהיא בנתה במהלך חייה, כל התדמית הבלתי שבירה הזו, התפרקה
לה ברגע. יותר מכל פחדה מזה. השפלה והיא נגמרת. נשברת.
הייתה הולכת לבדה לרוב. כמה דקות בלי להיות עצמה של אחרים.
לנשום בקול גדול ולשחרר אויר מהר. להפסיק להסתכל איך היא נראית
בעיניהם של אחרים. להינתק מהסביבה ולהפיק יעילות מלהיות היא
עצמה. כמו שהייתה חולמת בלילות. חולמת להיות אחת כזו אבל מכירה
את עצמה ומבטלת כל אפשרות. מרגישה שחיה חיים כפולים. מתפלאת
איך לא רואים. אך בדקות האלה לבדה, הייתה הולכת היא עצמה ולא
מי שחלמה להיות באמת.
וכשלא הייתה הולכת, למעשה רוב הזמן, בקושי הייתה נושמת. מבקרת
את עצמה ולא מוותרת. טובה לאחרים ומתרככת, מתגוננת עד מידה
ולעיתים גם נאהבת. אמנם תמיד הרגישה שאהבה איננה דבר מלבד
אשליה. שאלה את עצמה כיצד יכולים לאהוב אותה אם היא לא היא
עצמה. אבל הייתה נהנית מאהבה ומתרפקת עליה לעיתים. עד שהייתה
מתנערת ומעיפה אותה מעליה לרגעים מעטים, והייתה הולכת.
הייתה הולכת לבדה לרוב. ומהלבד הזה פחדה. אך בזכותו היא גם
המשיכה ושרדה. וכשהיה מספיק לה הלבד, והתחיל להזדחל לו הפחד,
הפחד הנוראי והקר הזה של להיות לבדה בעולם, כזה שמשתק וכואב
בכל מצב, הייתה עוצרת ובוהה, לוקחת נשימה.
ומפסיקה ללכת.