אתמול פגשתי את רובין הוד; בפאב תל אביבי קטן, נינוח כמעט. הוא
לבש ירוק בקבוק בירה בידו נוצת כובעו הירוק  דגדגה עולם חולמני
בשוויץ הייחודי לנעורי נצח. באמתחתו סחב כינור ירוק ישן דרכו
השמיע קולו העדין כתמה על דבריו הוא ועל העולם. הוא התלבט ושאל
מתחבט בשאלה שוב ושוב אם יישאר צעיר לנצח. הניצוץ בעיניו חיפש
לו עץ איתן מספיק שיוכל לנוח בצילו.
במקום עץ מצא את מספר הטלפון שלי.

בתל אביב אין עצים ואין חיי נצח.
ורובין הוד?
רובין הודים אין כבר מזמן.