ושוב הרגע הזה, הם מחזיקים את הצעקות בשיניים ואת הדמעות
בעיניים, הזיעה כבר צונחת בין תווי פניהם, זיעה קרה, זיעה של
פחד.  ושוב הם מרימים את המשקלים הכבדים האלה על הגב, כול
הפחדים, הזיכרונות, הרגעים הכי יפים בחיים, כול אותם הדברים
שיחזיקו אותם בחיים ברגעים קשים,  כול מה שהם היו פעם, שעכשיו
נראה להם כמו אגדה. וכמה שהמשקלים האלה כבדים, קורעים להם את
רצועת הכתפיים, שוברים להם את החוליות בגב, וכול צעד שהם
לוקחים עוד טיפת זיעה נוטפת על האדמה הספוגה הזאת.

הוא הבטיח לה שהוא ישוב הביתה, הוא הבטיח לה שהם גורל, שכול מה
שהוא אי פעם אמר לה התממש, הוא הבטיח לא להפסיק להביט בתמונה
שלה, לא להפסיק לאהוב, לא להפסיק לנשום, לא לוותר והעיקר לא
להישבר. ועכשיו הוא עובר את גדר הגבול עם 30 קילו על הגב, 30
קילו של עצבים, 30 קילו שקורעים אותו לגזרים, מבקשים שישבר,
אבל הפנים שלה דוחפות אותו קדימה, ועוד צעד ועוד צעד.
והנה הרגע הזה, אדמה זרה, שפה שונה, אדמה שספוגה בדמעות ודם
חברים ואויבים, וכמה שזה קשה להם, בראש הם מריצים רגעים
אחרונים של החברים שנפלו בדיוק במקום שהם עכשיו הולכים. החושך
אף פעם לא היה כול כך חשוך, הם אף פעם לא פחדו מהחושך, אבל
עכשיו זה מעביר בהם צמרמורת פחד שמרעידה את הגב עד העורף.
הערפל כבד, התקווה כמעט איננה, עוד ק"מ ועוד ק"מ, שום דבר לא
משתנה, אבל הפחד גובר, הם בקושי רואים, בקושי מבינים, למה,
בשביל מי, ואם זה שווה את זה, ולמה דווקא הם, כול השאלות הכי
לא עקרוניות רצות להם בראש.

הוא מביט בבחור שמולו, בקושי רואה אותו, הערפל הורג לו את
הראייה, פתאום אבן, הוא מועד ונופל, הנשק מוטח בפניו, הוא מנער
את הראש, מיד מתרומם, כואב לו כול כך, הרגל קצת מדממת, אבל
האדרנלין זורם לו בדם, סוחט ממנו עוד ק"מ, ועוד אחד. פתאום הוא
שוב נזכר בה, ובמבט הקסום הזה שלה, בתלתלים השחורים שאליו
צוחקים, ומתגלגלים לה על הכתפיים, פתאום הוא מחייך, וכוח
מלמעלה זורם בשריריו, הוא מגביר את הצעדים בשבילה.

הם מגיעים לכפר, הכול הרוס, הם חושבים שכול זה כול כך מיותר,
הכפר שומם, אבל קולות של אויב יוצאים מהבתים השוממים, ואולי זה
רק בראש שלהם, ואולי זה באמת, אין דילמות בעניין, ניצרה פתוחה
ובריצת מרתון הם חוצים את הכפר לצדו השני. הלב מאיים לצאת מבית
החזה, הם שוב מנגבים את הזיעה מהגבות, בודקים את שאר החברים,
כולם נמצאים, כולם בריאים, עוד כמה דקות שכולם ביחד, ואולי אלה
הדקות האחרונות לראות את האנשים האלה, ואולי הן הדקות האחרונות
שיש להם לחייך אחד לשני, אז הם מחייכים אחד לשני, כאילו קראו
אחד לשני את המחשבות, רוצים להתחבק אבל הרגע והתחושה לא
מתאימה.

הרגליים כמעט בוגדות בו, אבל כמעט זה לא מספיק כדי שהם יפסיקו
לנוע. הוא מביט לשמיים מצטמרר מהמספר העצום של הכוכבים, פתאום
כוכב נופל, עוד לפני שהספיק לבקש הוא נעלם, אבל בשבילו זה עוד
סימן, כי היא הרי הבטיחה שמעליהם יש השגחה עליונה. חיוך,
נשיפה, היא לידו, חיוך, לוקח עוד נשימה, כמעט שומע את קולה,
חיוך, מבט אחורה, ועוד צעד קדימה.

הם מגיעים לוואדי, יורדים במהירות, הקוצים כבר נכנסו עמוק
בכפות הידיים, הרגליים, הגב. צעקות אילמות של כאב נפלטות
מגרונם, פעם הם לא צעקו כי לא היה מי שישמע ועכשיו הם לא
צועקים כי יש מי שישמע. רק לחישות של תסכול, קללות שנזרקות
לאוויר, והמון זיעה. פתאום עוד סבך קוצים, הם נכנסים בתוכו,
הקוצים קורעים להם את העור, וטיפות דם קטנות יוצאות להם
מהמדים, פתאום מישהו מסנן "שיט", כולם מביטים לאחור, מבט של
פחד זורם בניהם, הם עוצרים את הרגע ומחכים לתגובה, מחכים לרגע
של מלחמה, אבל כלום השקט עדיין שם.

"שיט" הוא כמעט צועק, כולם מסתובבים אליו, המבט שלו נעצר, הוא
חשב בקול רם, כולם עוצרים מחכים. שום דבר לא קורה, ממשיך
לצעוד, יורד במהירות בוואדי, נזרק לכול הצדדים, נשבר בין
האבנים, מתגלגל למטה, וזה כואב כול כך, שייגמר כבר, שייגמר
והוא יחזור למיטה שלה, לחיוך שלה למגע של השיער שלה, לקסם הזה
שיש לה, ואוף הוא אוהב אותה, ואיך שהוא צריך אותה, אסור לו
לוותר, אסור לו להישבר, בשבילה, בשבילם, כי הם הגורל.

וככה עברו להם השעות, ופתאום הם מביטים בשעון ועברו 3 ימים של
פחד מטורף, 3 ימים שהם הזיעו, זיעה שיכולה להכיל את כול החיים
שלהם, הם לא מאמינים שהם בדרך חזרה, הם לא מאמינים שהם יראו את
המדינה, כאבים מטורפים בכול העצמות, בקושי יכולים לראות,
הרגלים קורסות, הגב נשבר, צמרמרות של כאב בעורף, הקיבה עדיין
ריקה, כי הם לא אכלו שום דבר, המים כבר נגמרו, צמא מטורף,
תחושה לא מוסברת של כמעט כישלון אבל לא. עוד ק"מ, ועוד אחד, הם
נופלים, לא הם לא, הם חזקים, יותר ממה שנדמה לעצמם, יותר ממה
שנדמה לאלוהים, הנה השער הבן זונה הזה, שיפתח כבר שיפתח, הוא
נפתח, הם נכנסים, ושלל הפחדים צונחים, הם מסתכלים אחורה, הוא
מסנן לעצמו אבל בעצם לכולם "אם יש גן עדן ככה הוא נראה אם יש
גהנום ככה הוא מרגיש".