ישבתי לי ליד המחברת והעברתי בראש דמויות, מהן אבחר אחת ואספר
את סיפורה.עברו למולי נסיכות, סוסים, אבירים, אלמנה שצעקה כל
כך חזק ודרשה שאכתוב את סיפורה, זמר בודד שבכה וילד קטן.ניגשתי
לילד ושאלתי אותו מה הוא עושה כאן, הרי הוא צריך להיות בצד
השני,של אילו שקוראים סיפורים."אבל אין לי עוד עם מי לקרוא"
אמר לי הילד.לאחר ששמעתי את כל הסיפורים, ביקשתי סליחה משאר
הדמויות והתחלתי לכתוב את שסיפר לי הילד הקטן.

הוא סיפר לי  שכשרצה לחשוב קצת הוא היה הולך לטייל מאחורי קרון
הפח בו גרה משפחתו. מאחורי הקרון היו עשבים שוטים וכמה שברי
בקבוקים ירוקים. פעם אחת הוא אפילו ניסה להרכיב מהם בקבוק שלם
אבל הוא נחתך וירד לו הרבה דם. הוא ניסה בכל זאת יום אחרי, אבל
החתך כאב לו והפריע, אז הוא החביא מתחת לערימת מחטים את השברים
שכבר אסף  ליום אחר.

יום אחד הוא היה לבד בבית.לא ממש לבד, כי אחיו הקטן עוד ישן.
אבל הוא ישן ממש חזק והוא לא היה יכול לדבר איתו אז זה נחשב
לבד וכדי לא להשתעמם הוא החליט לצאת לטייל. הוא הכין לו כריך
עם גבינה ולקח גם עגבניה, מלפפון ומפית למקרה שיתלכלך. כהרגלו
הוא הלך אל מאחורי הקרון והעמיק אל תוך העצים הבודדים שהיו שם.
לאט לאט היו יותר עצים והילד שמח כי היה להם ריח נעים של אחרי
גשם. הוא התיישב מתחת לעץ שהיה קצת עוקץ בגב והוציא את האוכל.
הכריך לא היה טעים והעגבניה נשפכה לו על הבגדים, אבל היה לו
כיף וזה הספיק בשבילו.את המלפפון הוא שמר לדרך חזרה, כדי שיהיה
לו גם משהו לאחר כך.

הוא המשיך להתקדם עוד, למרות שידע שכבר צריך לחזור. אז הוא
החליט שפשוט ילך עוד, ויחזור עוד מעט. הוא נהג ללכת עם ראש
למטה, כי כשחושבים המחשבות כבדות, ואז עלתה לו בראש מחשבה
מרגשת ופתאום הוא הרים את הראש וראה שהוא עומד ממש מול בקתה,
כזאת מהספרים. היו לה חלונות שבורים שבדים קרעים התנפנפו מהם,
ודלת מעץ עם ידית נחושת כבדה. כמובן בכדי שיראה את כל זה הוא
היה צריך להתקרב ממש עד לבקתה. הוא התלבט אם להכנס או לא,
ובסוף החליט שכן. בפנים היו רהיטים ישנים ומאובקים. הוא הבחין
בשולחן עץ כבד במרכז החדר ובפרוזדור שהוביל, כך שיער, אל
המטבח. מצידו השמאלי של השולחן היה חדר קטן יותר, עם ספות מעור
שדהה צבעו, פונות אל שולחן קטן שעליו כד סדוק. מאחורי הספות
היה חלון גדול עם וילון שפעם היה אדום.

הילד התיישב על אחת הספות שהיו מאוד נוחות והוציא את המלפפון
שלו. הוא אכל אותו בזמן שהסתכל באגרטל הסדוק ונזכר במפית שלו.
הוא הוציא אותה מהשקית והלך להניח אותה מתחת לאגרטל. פתאום
האגרטל לא נראה סדוק והשמש נחבאה בין העננים כל שלא ראו את
ההזנחה שבחדר. הילד החליט לצאת מהבקתה והבחין שליד הדלת תלוי
דיוקן של משפחה, משפחה של פעם. הוא חייך אליהם והם חייכו אליו
בחזרה ואף הודו לו על המפית. הוא סגר את הדלת בשקט בשקט, שלא
להעיר את הסבא בתמונה שנראה ישן והתחיל לחזור לעבר ביתו. השמש
עדיין הסתתרה ובגלל שהעצים היו צפופים היה חשוך והוא די פחד.
הוא הלך מהר וחשב כל הזמן שהילדים של הסבא בטח שמחים שהוא היה
כה מתחשב וזכר לסגור את הדלת בשקט, והוא שמח בשבילם. מהר מכפי
שזכר הגיע אל מאחורי ביתו. בקריאת שלום מאושרת פתח את הדלת
ונתקל בעיניהם העצובות של הוריו.
הם אמרו לו שסבא שכב לישון ולעולם לא יפקח את עיניו. הוא היה
נורא עצוב כי הוא אהב לדבר עם סבא שלו על כל הדברים שבעולם. על
המשחקים ועל הטיולים. ואז הוא נזכר בטיול של היום, ובסבא
שבתמונה שפתאום הסתכל עליו במבט רציני. הוא הצטער שסבא שלו לא
נמצא גם בתמונה כזאת ואז הוא היה יכול לחייך אליו תמיד, והוא
היה מחזיר לו חיוכים. והוא לא היה צריך להזהר לא לעשות רעש, כי
סבא שלו אף פעם לא ישן.

חוץ מעכשיו, עלתה לו המחשבה בראש. עכשיו הוא משלים את כל השעות
שלא ישן. ואז הסבא מהתמונה חייך חיוך חם לעברו ופתאום, בגלל
שעיניו היו מלאות מים מלוחים זה לא היה הסבא מהטיול אלא הסבא
שלו.

ואז הוא ידע שלסבא שלו יש תמונה, בלב שלו.