בתשע בערב, בעודי ישנה על הספה בסלון מול הטלויזיה הדולקת,
אחרי מרתון שידורי חדשות בן חמש שעות, מישהו התחיל לדפוק
בהיסטריה על הדלת של הדירה.
אחרי כמה גישושים נמרצים אחרי המשקפים, רצתי לכניסה ופתחתי.
תמר עמדה מולי, בפנים אדומות ונפוחות מבכי.
היא התחילה לצעוק.
"מהר, תגידי לי שיש לך פטיש, את חייבת לעזור לי מהר אני צריכה
לחזור למטה".
תפסתי לה את היד וניסיתי למשוך אותה לתוך הדירה, אבל היא
התנערה ממני.
"חן זה רציני, אני ממש צריכה פטיש, את לא מבינה אני...אני פשוט
צריכה להשיג פטיש".
"אוקיי, אין לי מושג על מה את מדברת, ואני בכלל לא חושבת שיש
לנו פה פטיש. את רוצה להסביר לי מה קרה?"
היא התחילה לבכות. בכי מהסוג שגורם לך לחשוב שהבן אדם עומד
לטבוע או להיחנק מהסערה שהופכת אותו מבפנים.
האמת היא שהשאלה שלי היתה קצת מיותרת. ברגע שראיתי אותה בדלת,
הבנתי מה קרה.
חבר של תמר במלחמה בלבנון. תמר מחכה לו כבר שבועות. תמר וחבר
שלה מתחתנים עוד חודש. לא צריך להיות גאון בשביל לעשות אחד
ועוד אחד. אפשר לפתור את התעלומה גם בלי הסבר שלה.
חוץ מהחלק עם הפטיש.
"זה עודד, נכון?"
"ברור, מי זה עוד יכול להיות".
הבכי שלה הלך והתגבר. הכנסתי אותה פנימה בכח וחיבקתי אותה הכי
חזק שאני יכולה.
בחורה יפה, עם תלתלים של פרסומות, ולחיים שבא לך למעוך. מישהי
שכבר ראיתי בשמלה החגיגית שלה בחנות בדיזינגוף, מפזזת כמו
נסיכה לפני טקס הכתרה.
היא השתחררה ממני שוב, וחזרה לעצם העניין.
"טוב אם אין לך פטיש אני צריכה ללכת. אני אבדוק אצל אחד
מהשכנים בקומה ראשונה, הם תמיד משפצים דברים".
"תמר תירגעי שנייה ותגידי למה פטיש, בשביל מה?"
בסוף היא נכנעה, הסדירה את הנשימה, וענתה לי בקוצר רוח:
"זה בשביל התיבת דאר, בסדר? יש לי שם מאתיים הזמנות ואין סיכוי
שמחר באים לקחת אותן"
לא יודעת למה, אבל נורא רציתי לחייך. חיוך קטן כזה, עצוב
ומריר, שרוצה בלי מילים להתפלא על איך שהעולם המטורף הזה עובד.
איך שהוא מקפל לתוכו כל כך הרבה דברים באותו זמן, שדוחפים את
חברה שלי לפרק את הצורה לתיבת דאר.
"תמר, מתוקה, עזבי את זה. כולם יבינו, אין לך כאן במה
להתבייש".
"זה לא משנה. הן כאן, בתיבה, והן לא יוצאות מחר למשפחות
ולחברים שלנו. אני מוציאה אותן היום, גם אם אני צריכה לשרוף את
כל התיבה המזדיינת הזאת".
רציתי למצוא דרך להרגיע אותה, לגרום לה לדבר איתי על עודד. איך
זה קרה, מתי. אבל גם מאוד רציתי להוציא את ההזמנות האלה
מהתיבה, לפני שהן מתפזרות כמו מלח על כל הפצעים של כל מי שאמור
לקבל אותן. בעיקר רציתי איכשהו להקל על תמר.
אז שמתי כפכפים וירדתי איתה לבלקין, השכן מקומה ראשונה.
השארתי את תמר ליד המעלית, כדי שהוא לא יראה את ההיסטריה שלה,
ולא יתן לנו פטיש.
בלקין באמת התרשם מהבקשה שלי בתור שגרתית ולגיטימית, והלך
לפשפש באחד הארונות שלו.
הסתכלתי על תמר. היא נשענה על הקיר, מביטה במבט מרוכז בנקודה
לא ברורה באוויר, כפות הידיים שלה מונחות על הלחיים המתוקות
שלה.
כשהוא חזר עם הפטיש, הודיתי לו, וברגע שסגר אחריו את הדלת,
מיהרתי עם תמר למטה.
לא כל כך ידעתי מה אנחנו הולכות לעשות. דמיינתי את עצמי, כמו
בסרט מצוייר, מניפה את הפטיש מעל הראש שלי, והולמת בתיבה שוב
ושוב. גם בדמיון לא הצלחתי לדמיין את זה באמת עובד.
תמר הובילה אותי לתיבה שנמצאת מאחורי הרחוב שלנו. כשהתקרבו,
היא מהרה לאחד הצדדים שלה, והצביעה על חור מנעול כסוף.
"צריך לתת מכה חזקה באזור הזה, כדי לדפוק את המנגנון של
המנעול. נראה לי שאז פשוט נוכל לפתוח את התיבה ולהוציא אותן
החוצה".
קצת אחרי תשע בערב. מזל שאנחנו גרות במושבה, אחרת היו רואים
אותנו לא מעט אנשים.
בהתחלה דפקתי עם הפטיש בהיסוס על המנעול, מנסה להתרשם מהמשימה.
כל מכה נוספת היתה חזקה יותר מהקודמת, עד שהתחילו להופיע
עיקומים במתכת שמסביב למנעול.
לא חשבתי שזה יעבוד, אבל אחרי עוד כמה דפיקות, המנעול התחיל
לרעוד ולקפץ, ובסוף משהו כנראה זז שם בפנים, כי הדלת של התיבה
נפתחה.
תמר הסתערה על המכתבים, גורפת אותם לערימה וממיינת אותם על
המדרכה. התיישבתי לידה והצטרפתי למיונים. כל המעטפות הוורדרדות
הופרדו ונערמו לערימה נפרדת.
כשסיימנו, אספנו את כל שאר המכתבים, ותחבנו אותם בחזרה לתוך
הבטן הפעורה של התיבה המחוללת.
תמר התיישבה בחזרה על המדרכה, ובהתה במעטפות. היא נראתה מותשת
לחלוטין.
"תגידי לי, מה אני אמורה לעשות עם כל ההזמנות האלה עכשיו? שעות
ישבתי וליקקתי דבק מגעיל, חודש שלם רבתי עם האמא הקמצנית שלי
על העיצוב, והכל בשביל לבוא לכאן היום ולזרוק אותן לפח?"
החלטתי שהגיע הזמן להפסיק לשחק במשחק המוזר הזה. הבנתי שקרה
כאן אסון, ורציתי שהיא תהיה מוכנה להסתכל עליו, גם אם רק לדקה
אחת.
"תמר, מתוקה, עזבי שנייה את ההזמנות.  תגידי לי רגע, מי התקשר
אלייך, ההורים שלו? מה קרה, את יכולה לספר לי עכשיו? "
"איזה הורים שלו, החרא הזה התקשר אליי בעצמו. מלחמה מטומטמת
אחת ואנחנו צריכים לדחות את החתונה. את יודעת שאולם מזמינים
היום שנה מראש?"