בבית שלי
יש דשא מתחת לתנור.
התנור מוגבה ורגליו הגדולות מהברזל
משאירות סימן על דשא
סינתטי.

לא משנה היכן תעמוד,
לעולם לא תראה את הכל.
ישנן נישות, פתחים, חדרים
שתמיד
ישארו
לא נראים,
רק אור לבן מידי יוחזר מקיר
לבן מידי.

בביתי,
המיטות מסודרות צמוד לקיר
יש יותר מידי מיטות
והן תמיד
נקיות
וסטרליות.

באחד המסדרונות
ישנה
מיטה
שלידה עומד
שולחן
נמוך
ועליו כלי ניתוח.

ביתי הוא מקום של דאגה.
לא שקט,
רעש מכונת ההנשמה מחרחר,
מכניס אויר מעופש פנימה ומוציא דאגה מזויפת החוצה.
מקום בו האלכוהול מכהה כל רגע.
ביתי אינו מפלט, רק מיקום גיאוגרפי על מפה,
שם אני לא שלם רק חצוי,
שם אני בוכה יותר ברור.

ביתי אינו ביתי,
הוא חדר בבית הורי,
חדר מרוחק ששם אפשר לשתות ולעשן,
משם אפשר להתקשר לשאול,
"הכל בסדר?"
ושם התשובה תמיד תהיה
מלווה באנחה שיקרית.

ביתי הוא מקום שבו
אין לאן לברוח.
כאן זה שקר גדול יותר מכל מקום אחר.
כאן זה זר.

ביתי הוא בית חולים,
ואני החולה
היחיד
שנשאר
לבד.