חום יולי אוגוסט איזה חום, כזה שחודר פנימה ומעייף אותך. יוליו
אוגוסט  הם החודשים החמים, החודשים האהובים עלי החודשים שלי.

אבל עכשיו הם כבר לא שלי כמו שהחופש שלי הוא לא שלי מישהו בא
ולקח אותו מבלי לשאול אם אפשר? או  מותר?

חופש, חופש גדול להינות להניח הכל מאחור ולהשתחרר מהשיגרה ומכל
הכבלים

זהו הזכרון שתמיד היה לי מיולי אוגוסט, זכרון כל כך טוב שאפילו
החום הכבד נשכח ורק דברים נעימים מציפים את מחשבתי

יולי אוגוסט 2006, אילו זכרונות אשא עימי ואנצור מהקיץ הזה?

השנה זכרונותי לא יהיו  דומים לשנים עברו לא יהיה בהם חופש,
אהבה, הרפתקאות, לא יהיה בהם דבר חיובי

אני נשכבת על המיטה בניסיון למצוא מנוחה לנסות לישון,

אני מנסה להירדם אבל לא מצליחה  מהפחד שנמצא בתוכי.

אני גרה בבניין קומות ואני גרה בקומה האחורנה הקומה השמינית
מכיוון צפון.

העיניים עייפות נסגרות רוצות לנוח מעט אבל הראש והלב לא נותנים
להם

תמיד הלב הולך לכיוון אחד והראש לכיוון הנגדי , אבל עכשיו הם
עובדים יחד, יכול להיות מאין מנגנון הגנה,

אני כל כך עייפה, ואם תבוא הקטיושה? ותפגע !!!!

כנראה שעדיף לא לישון אבל הרבה יותר עדיף לחיות בסופו של דבר
ננוח במקום אחר מקום יותר שקט.

אני עוצרת לרגע  מתאפסת על עצמי  חייבת להיות חזקה בשביל מי?  
בשביל מה?

בשביל עצמי בשביל המשפחה בשביל השגרה

חום יולי אוגוסט אמור להיות חסר שגרה ודאגות כך אני חיה חודשים
אלו כל חיי

הזדמנות להיות שונה להיות אחרת לשבור שגרה

עכשיו אם אירדם הדבר היחיד שארצה לחלום עליו הוא שגרה השקט של
חיי היום יום.

הנה אני חייבת לעצור לתפוס מחסה הסירנה עולה. הצלילי שלה חזק
ומבהיל תופס אותי לא מוכנה

הפחד מתגנב הוא כזה ערמומי יודע מתי למצוא אותי ברגעים הקשים.

בורחים מהבית נכנסים למרחב המוגן כל אחד עומד זקוף מכונס בעצמו
כמו חיילים למסדר

שקט מוחלט וברקע שומעים את הרדיו הישן של השכנה מקומה6

הקריין אומר ברקע שזוהו נפילות בסביבת הבית שלי, הכל רועד
הבניין , המעקה ,החלונות מתנפצים

הבומים של הטילים נשמעים בחוזק.

אמא שלי נושמת חזק אני מרגישה את ליבה דופק בחוזקה מעבר
לנשימותיה שואפת ונושפת וחוזרת על כך בשנית.

היא מתחילה לבכות ואני מחבקת אותה חזק

אמא אני פה בבקשה על תבכי הכל יהיה בסדר יש לי תקווה הוא שומר
עלינו או כך לפחות אני מקווה.

מקווה יש לי תקווה חייבת להאמין במשהו אחרת אהיה אבודה עם
השאלות שאין להם תשובה ברורה

בעוד 3 שבועות אני בת 21 איזה גיל נפלא עצמאות טוטאלית חופש
ורעיונות בלתי פוסקים לעתיד מרגש ולא ידוע

אבל מה הוא העתיד עכשיו?  כאשר אפילו ההווה אינו בטוח הכל
מתגמד הכל נשכח

ניסיתי להיות אמיצה אבל קשה לי הבכי יוצא, זה מאין פורקן
להוציא את מה שבפנים.

כואב לי על כל אלו שנפלו למען המאבק אלו שנפלו בחורים בגילי
בכזו קלות אחד מהם יכל להיות חברי, ידיד, אחי  או אהובי

אותם יקירים ששומרים עלי

אני חושבת ונושאת תפילה שישמור על אלו שהלכו ועל כל אלו שעדיין
פה.

שוב קולו של הקריין קורע את הדממה  ששוררת בחדר המדרגות הוא
אומר " מטח קטיושות קשה" ישנן אבידות רבות"

וחוזר בשנית על שמותיהם של החיילים ההורגים מליל אמש. אתם
נופלים בכזו קלות של לקיחת נפש כאילו אין מה בכך?

למה אנחנו ? למה עכשיו? למה בכלל?

אני שואלת את עצמי מה העולם חושב, האם כל העולם שונא אותנו?

אני לא שונאת אף אחד,  רק שקט אני רוצה. להיות מסוגלת לישון
בבית שלי , להירדם  בהרגשה של בטחון להרגיש שהבית שלי הוא שלי
שהוא בטוח.

הרצון לחיות, הרצון להיות, הכל עולה עכשיו בסימני שאלה, ומה
יהיה אחרי?  מי ירים?  מי יאסוף ויחבר.

ואיפה מוצאים את כל שאבד? ...