(מעכשיו לא אכתוב את זה בכל פעם, אבל כל אחד מהפרקים הקרובים
הוא חלום)
תום היה קטן מג'ון בשנה.
הם היו אחים. אבל אם היית מסתכל עליהם מהצד בחיים לא היית
חושב כך.
לא היה להם שום דבר במשותף, חוץ מכמה פרטים במראה, אבל לא
יותר מזה.
ג'ון היה גבוה, היה לו שער חום מתולתל, עיניים חומות, פה קצת
קטן מדי, אוזניים קצת גדולות מדי, וכמה נמשים על האף שהיה
נראה כאילו הגיעו לשם בטעות.
באשר לתום, היה לו שער חום ועיניים חומות גם כן, אבל הוא היה
יחסית נמוך.
תום לא היה רזה ולא שמן, אלא משהו ממוצע שכזה.
לא היו לו נמשים וקצת מתחת לעין שמאל הייתה לו שריטה ארוכה,
שאותה קיבל מחתול שניסה להניף מהזנב.
אבל ההבדל העיקרי היה במבט שלהם.
לג'ון היה מבט מחייך ועליז כשהיה שמח, ועיניו נראו מלוכסנות
קמעה.
כשהיה עצוב היה לו מבט מעורפל שהיה עובר מחפץ לחפץ, עד שהיה
נח על החלילית, וג'ון היה מנגן מנגינות עצובות ויפות, עד
שמישהו היה מפסיק אותו.
באשר לתום, הוא אף פעם לא היה עצוב.
מצב הרוח שלו נע בין שמחה שקטה לכעס בלתי נשלט.
כשהיה שמח היה מבטו נחוש וחיוך קטן הופיע בקצה פיו, חיוך כזה
היה על פניו גם בפעם שהצליח למעוך את פרפר הלילה שהתעופף
בחדרו, ובכל פעם שהיה החיוך הזה על פניו הופיעו רעיונות לא
פחות טובים בראשו והוא רץ מיד להגשימם.
למעשה החיוך הזה היה כמעט תמיד על פניו.
חוץ מהפעמים הבודדות שבהן מישהו העז לעשות משהו במנוגד
לציפיותיו.
אז מבטו היה הופך למפחיד ממש. הוא פקח את עיניו והיה נדמה
שבעוד שנייה יצאו מחוריהן.
אז הוא היה צועק וצורח, ומכה בקירות בהיסטריה, ואם היה לפניו
בן אדם, או דבר מה אחר, אז גם בו.
הוא לא היה עצוב אף פעם.
או לפחות עד הפעם שאחיו עזב אותו.
זאת הייתה הפעם הראשונה, וכנראה האחרונה, שבה היה באמת עצוב.
אבל העצב הזה לא נמשך יותר מדקה, כשגאוותו ביקשה לשאול מי הוא
אחיו שיגרום לו להרגיש כך, ולהיות כל כך מושפל, ואז העצב פינה
את מקומו לשנאה ולכעס.
אחרי שעה של היסטריה תום נרגע.
הוא לא צריך צעקות.
כך לא יוכיח שום דבר.
הוא צריך תכנית. לא תכנית נמהרת, תכנית מתוחכמת וחכמה שבה
יוכל לנקום בעולם, ובאחיו בין הראשונים, כמובן.
ואז כבר היה שקוע בתכניתו. הוא ישב על כיסא עץ, ליד שולחן,
משחק באצבעותיו בחתיכת חבל, ישב כך ונראה היה שמתבטל. אבל
במוחו רצו רעיונות.
זה אולי לא ייאמן שכל זה היה... תום. ילד בן אחת עשרה. אבל
אילו היית מכיר את תום, היית יודע שזה אפשרי.
במוחו התבשלה תכנית.
החל לשרטט על נייר קווים וצורות ולכתוב מילים משונות תחת כל
צורה. מדי פעם היה מוחק משהו, מוסיף דבר מה אחר, מקמט את הדף
ומתחיל מחדש...
כך עברו להם הימים.
תום שכח את עצמו. שכח את הוריו שרצח. שכח את אחיו שבגד בו.
שכח את הכל.
לפניו הייתה רק התכנית שלו. תכנית שתזרע הרבה הרס, הרבה מאוד
הרס...
אבל השנאה והכעס היו מאחוריו.
הוא ישב ומולו היה רק הדף, ועיפרון בידו, והבעת ריכוז על
פניו.
הדף החל להתמלא בטקסט מסודר ובשרטוטים נקיים שכבר כמעט שלא
נמחקו.
יבוא יום, והוא יקום ובראשו המחשבה המרגשת, "סיימתי".