אושוויץ- בירקנאו- שני מחנות ההשמדה הגדולים ביותר.

הגענו, אנחנו כאן במקום הנוראי ביותר שראה העולם. אני עומדת
לפני שערי המחנה- מחנה בירקנאו, וחונקת את הדמעות.
נכנסתי דרך השער והסתכלתי סביב, המקום נראה ירוק ויפיפה, מזעזע
כמה שדברים משתנים. סיפורים על גבי סיפורים של אנשים, אין בי
מספיק מקום להכיל את כל הסיפורים הללו אף על פי שאני רוצה
לשמוע כל אחד ואחד מהם.
נכנסנו לצריף, צריף שבו גרה סבתא של אחד מחבריי לקבוצה, הדלקנו
נר, אף אחד לא דיבר אך כולם חשבו את אותו הדבר, כולם בכו-
כולם.

לאחר בירקנאו הגענו לאושוויץ ונכנסנו לביתנים, בביתנים ישנן
רשימות של אנשים אשר כבר לא יחזרו משם, תמונות, בגדים, מסרקים,
סירים, מזוודות, נעליים אך הנורא מכל היה השיער, ערימות על גבי
ערימות של שיער אדם, לא יאומן.

הגענו לביתן 10- הביתן של מנגלה, נכנסנו, המקום ריק אך הקירות
צועקים- אילו רק היו יכולים הקירות לדבר.

יצאנו מביתן 10, כולם מזועזעים מסיפור העדות שסופר לנו,
התיישבנו על הדשא וחילקו לנו מכתבים מההורים, בשבילי היה זה
רגע השיא, אבא שלי כתב לי דברים שהעבירו בי צמרמורת מכמה שהם
נכונים, הוא כתב לי כך: "זהו מסע שאחריו כבר לא תהיי אותה
רעות, במסע זה תביני עד כמה חשובה מדינה יהודית לעם היהודי
והכי חשוב הוא שתצאי מחוזקת ומעוצבת בדעותייך על חיי העם
היהודי בארץ ובתפוצות."

דבר אחד עבר בראשי באותו הרגע שקראתי את המילים הללו - לא
יכולתי לנסח זאת טוב יותר.