יושבים בבסיס, במרפאה למשל, יושבים, מדברים, הדברים זורמים,
ואני לא בדיוק בטוחה אם אני חושבת עליו או על איך הייתי קורעת
לחובש הזה את המדים ומזיינת אותו פה ועכשיו על המיטת חולים.
אני אוהבת אותו, באמת, אבל אחרי כמעט שנתיים גם לי יכול להימאס
לפעמים, לרצות לגוון, לחזור להיות מי שהייתי פעם, מה שהייתי
פעם...
אני חושבת לעצמי- למה לא בעצם? ונזכרת שאני ולבגוד זה בערך כמו
חושך בחדר מואר, זה לא הולך ביחד. אבל מצד שני כבר עשיתי את זה
פעם אז למה הפעם לא? כי הפעם באמת איכפת לי מהצד השני? אולי כי
הפעם הצד השלישי הוא לא אהבה לא ממומשת. אבל מה זה בעצם משנה?
בגידה, אפילו "מוצדקת", היא בגידה. ואני מעדיפה לעבור שבעה
מדורי גהנום במקום לעבור שוב את רגשי האשמה שהיו לי אחרי
הבגידה היחידה שלי.

כשהוא הסתכל עליי עם העיניים הכחולות המהממות שלו ושאל אם בא
לי לקפוץ לאיזו כוס קפה מתישהו קצת חיכיתי עם התשובה של "יש לי
חבר..." ולא כי באמת רציתי את הכוס קפה הזו, וזה לא כי באמת
רציתי אותה איתו אלא פשוט כי חשבתי למה לא לרדת עכשיו איתו
מהאוטובוס, לשתות את הכוס קפה הזו ולזיין אותו עד שאני אשאיר
אותו מדמם משריטות על המיטה, הספה והשטיח. ואז תפסתי את עצמי,
שנייה לפני שקמתי מהמושב, והחזרתי את האוזנייה של הדיסקמן
לאוזן, כמו ילדה טובה וממושמעת.