"אני מרגישה כאילו שאני עומדת באמצע צומת.. עם פניות למלא
כיוונים שונים ואני עומדת שם, ולא יודעת לאן לפנות", זעקתי
בייאוש אל תוך השפורפרת, "יש לי רק משהו אחד להגיד לך" הוא
אמר, "מה?" "מטאפורה"..."כן..אבל ניסיתי להמחיש לך איך אני
מרגישה עכשיו" אמרתי שוב בייאוש, "קודם הייתה לי מסגרת, הגנה,
הייתי רגועה פשוט...ועכשיו הכל כל כך לא ברור" "את לא מבינה
שאני כל כך לא מתגעגע לכל החרא הזה עכשיו?" הוא אמר בעודו לא
מצליח להבין איך אני יכולה להרגיש ככה בכלל. "כן אני יודעת.
אבל אני כן. זה עשה לי טוב." "את לא מבינה שעכשיו זוהי תקופת
ההוללות?" הוא אמר, ויכולתי לראות את החיוך שלו דרך
הטלפון.."ממש הוללות...כל יום אני יוצאת לבלות.." "אין לך מה
להתגעגע לשם...זה היה חרא אחד גדול" הוא אמר בביטחון כזה גדול
שקינאתי בו.."בשבילי זה לא היה חרא! הרגשתי טוב, הרגשתי שאני
ממש בפסגה...עכשיו כאילו התגלגלתי בחזרה עד למטה..." "מה היה
לך כל כך טוב שם? אני לא מבין אותך..תשמחי שסיימת עם זה.."
"אני כן שמחה, ואני לא מתגעגעת לכל מה שהיה שם, אבל שם לפחות
הייתי רגועה ולא היה לי למה לדאוג.. והייתה לי הגנה..הידיעה
הזו שעכשיו אין לי מושג באיזו פנייה לבחור באמצע הצומת
המחורבנת הזו פשוט הורסת אותי!" "חמודה.." הוא אמר בטון הרך
שלו, "אל תדאגי..יהיה לנו כייף...ביומולדת שלך..והכל"..

ומשום מה לא הצלחתי להירגע אחרי השיחה הזו. שמחתי בשבילו שהוא
יצא ביום שישי בערב סוף סוף ושתה ושהיה לו כייף..באמת ששמחתי
בשבילו ורציתי שיעשה את זה כמה שהוא רק רוצה ויכול. אבל הייתי
כל כך מתוסכלת שלי לא היה עם מי לצאת. לאן נעלמו כולם?! הרגשתי
כל כך אבודה בעולם הענקי והמסובך הזה. אין יותר מי שיגיד לי מה
לעשות. לפחות החל מיום שישי הקרוב...שכל כך לא התחשק לי
שיגיע...
גל התגייסה, רק השבוע, וכבר היא כל כך חסרה, טלי בצבא וגם
מיכל..ענת כבר התחילה את השנת שירות...וכל השאר...כל השאר פשוט
נעלמו.
כל כך הרבה תוכניות וחלומות...אבל מה אני אעשה איתם? עם מי אני
אממש את כולם? ומאיפה יהיה לי את הכוח לעשות את זה כשאין פה אף
אחד בסביבה...כולם הלכו...ורק אני נתקעתי בצומת הזו שנדמה שהיא
עומדת באמצע המדבר השומם ביותר עד שהשקט שבו כבר מעיק על
אורחיו...אך האורחת היחידה באותו מדבר היא אני, ואני עומדת
באמצע הצומת הארורה הזו שיש לה יותר מידי פניות.