כן, אני בבית משוגעים. זו הפעם הראשונה שאני כותבת במחשב.
שודרגתי. עד עכשיו כתבתי רשימות בדפדפת מסכנה שהייתה מקופלת
אצלי בתיק. בית משוגעים. אני. כן, זה לא נשמע מאוד מוזר,
אפילו הגיוני למדי. האמת היא שבגיל די צעיר צף בי החשד שאפשרי
הדבר שאהיה מהמטורפים האלה - לגבי התהילה שמתלווה לכך לא
הייתי משוכנעת - המסתנוורים מהמופלא, ותחת העול הכבד פורשים
לחיי בדידות של ניתוק קשר מהמציאות. המציאות... המציאות...
הלוואי והייתה לי מציאות, לדעת דבר אחד עלי אדמות, רק דבר
אחד. שצף מילות הברז ומחשבות האבן, מחזור לניירות צלופן
ססגוניים, מרהיבים, מקופלים בצורות מגויסות, ואני, אינני
יודעת לקפל. לא ששכחתי; אני משוגעת, וזה מכובד, כן, מכובד
מאוד - עם תארים דווקא ידוע מה עושים
מה עושים? חיים דרכם. נושמים אותם. מתים בהם. והם? הם כולם
מטורפים. אני יודעת! כוורת דבורים החגה סביבי במנהרת שדים, אף
לא רגע מנוחה, לוחשים באוזניי... הם כולם מטורפים!  
אלוהים! ואני?
הלוואי והייתי נסחפת. פורצת החוצה בכל הכוח,
פורצת ונושמת את אוויר העולם. הו! בטח נהדר לנשום, רק לגעת
בקצה, ולמצוא, כמעט באמת למצוא, איזו תחושה מזהירה. מזהירה!
(וזו מילה יפה) כן! ומה מצוי שם? רק המוות ישחרר אותי, ויום
אחד כשאבריא, כך אומרים, אולי יהיו הדברים שונים, אך כעת 'דבר
מה ישנו והוא רודף אותי, רודף אותי, רודף אותי ומדריך את
מנוחתי'. לעוף! לעוף! לעוף לאי שם ולא להיות ולא לחזור שוב
ושוב לאלפי רגעי ציפייה חסרת תכלית לתנועה שתבוא - אוהב
בתנועה, אשן בתנועה, אמות בתנועה.

(הייתי כל כך אומללה, ולא באשמתו; רק בגלל שאני משוגעת. מסכן.
אבל אני מסכנה יותר, כל כך מסכנה יותר. למרות זאת היה בי עוד
מקום, מקום להכיל עבורו אהבה, ולא בגלל שאהב כל כך, אלא בגלל
שהיה מסכן. מסכן וראוי לאהבה. ואני לא הייתי, לא הייתי שם
אפילו לרגע אחד. הוא ידע, אבל היה חלש, והיה חייב לומר שאהב
אותי. אהב אותי עד שכאב.)