קובי שמע את הדלת נטרקת מאחוריו וחש את הדף האוויר בגבו. הדף
האוויר שלא היה יכול בנסיבות אחרות להזיז את קובי ממקומו גרם
הפעם לקובי לאבד את שיווי משקלו. קובי נהדף קדימה, מעד ומצא
עצמו עומד על ארבע, כאשר ברכיו וידיו בבוץ של מגרש החנייה.
קובי קם בכבדות, הביט לאחור לעבר הדלת שנסגרה, הניף אצבע
משולשת לעבר הדלת בתנועה שלא ניתן לטעות בכוונתה, משך בכתפיו
והלך לעבר תחנת האוטובוס בקצה הרחוב. הוא ישב בתחנה, מחכה
לאוטובוס שייקח אותו לביתו. הוא נאנח בכבדות, חוזה בדימיונו
את שעומד לקרות בשעה הקרובה.
קובי טיפס במעלה המדרגות אל הקומה השלישית של הבית המשותף.
הוא עמד מול הדלת שעליה היה כתוב "כאן גרים באושר מזל וקובי
ברכה". הוא לא יכול היה שלא לחייך חיוך עקום נוכח האירוניה
שבשלט, הוציא את המפתח והתכופף כדי לפתוח את הדלת בשקט כדי לא
להעיר את בני הבית. הוא ידע שלא משנה כמה שקט יהיה, אשתו
תתעורר והצעקות יתחילו, אותן שאלות חסרות תשובה ואותה הטפת
מוסר שתגרום לו לרצון עז לקפוץ מהחלון באותו הרגע.
מזל אשתו התעוררה והחלה צועקת מהמיטה, "קובי יא אפס, כמה
הפסדת הערב, מה יהיה על הילדים, מאיפה אני אקנה אוכל, אני
מקווה שלא חתמת על כלום, יבואו אלה עוד פעם יפרקו לך את
הצורה, לך לטיפול כבר, תפסיק להמר יא אפס אחד".
קובי היה מהמר כפייתי. כל חייו מאז זכר את עצמו היה מהמר. לא
משנה על מה ולא על כמה, קובי לא יכול היה לוותר על הימור
כלשהו. הייתה תקופה בחייו שחבריו קראו לו "קוביה", במלרע, עם
חולם ב-'ו', כמו הללויה.
קובי היה יכול לשבת במסעדה עם חבריו לארוחת ערב, ומשהיה רואה
את המלצרית מגיעה עם מגש המנות היה מציע לחבריו להתערב למי
תוגש המנה הראשונה; ההימור היה קטן, בדרך כלל על הטיפ לארוחה.
כשהיה יוצא עם מזל אשתו לבית קפה היה מתעלם מכל שאמרה
ומסיפוריה ומתרכז בסביבה סביב בית הקפה. הוא היה פתאום קוטע
את מזל באמצע המשפט ואומר "בואי נתערב שהמכונית האדומה יוצאת
ראשונה מהרמזור" ומזל הייתה מסתכלת עליו במבט המרחם שהיה שמור
לקובי שלה ואומרת לו בפעם המי יודע כמה, "מה קרה לך נשמה, אני
לא מתערבת, אתה השתגעת?" לא משנה כמה קובי ניסה וכמה הסביר לה
שזה לא על כסף, זה רק בשביל הכיף, התערבות בהן צדק. וכל פעם
שניסה למשוך אותה להתערבות, תוך צפייה בערוץ הקניות או בערוץ
האופנה או בחדשות שישי בערב, עת היה מתערב אל מי יפנה אהרל'ה
ברנע בשאלה הראשונה, תשובתה של מזל הייתה תמיד זהה "מה קרה לך
נשמה, אני לא מתערבת, אתה השתגעת?".
קובי לא התייאש ותמיד קיבל את אותה תגובה, תמיד אותה תגובה.
"מה קרה לך נשמה, אני לא מתערבת, אתה השתגעת?".
קובי נהג להמר כל ימי חייו. לפני שהתחתן עם מזל לא היה קזינו
שלא ביקר בו, ברומניה בהונגריה בטורקיה ביריחו; הוא נהג לנסוע
בדילים המיוחדים של המהמרים הכבדים, כולם הכירו את קובי ברכה.
האשראי שלו היה טוב ולא היה קזינו שלא הלווה לו כסף כשביקש.
כמו כל מהמר הוא היה נע בין מרומי העושר למעמקי העוני, לא פעם
גם הגיע לפת לחם ואפילו יותר גרוע, עת היה חייב כספים למלווים
ולא היה לו מאיפה לשלם. רוב הפעמים היה משיג את הכסף, לעתים
בדרכים שהשתיקה יפה להם. לפעמים גם היה סופג עידוד מהמלווים,
עידוד בצורת מכות רצח בסמטה אפלה. רמז עבה למה שיקרה לו אם לא
יזדרז לסגור את חובו למלווים.
קובי ידע שהוא חולה וכי הינו מפקיר את חייו; מאות פעמים יכול
היה לקחת את רווחיו ולצאת לחיים נורמליים, לקנות אוטו ודירה
ולחיות ברווחה, ותמיד היה מוצא עצמו עומד בדלת היציאה של
קזינו כזה או אחר, סחרחר משעות של הימור באווירה דחוסה וספוגת
עשן, שונא את עצמו על חולשתו ועל שנכנע ליצרו פעם נוספת.
מזמן כבר לא חש קובי את התחושה המענגת שנלווית להימור, אותה
תחושה של הליכה על פי תהום, אותו פרץ אדרנלין שהיה מרגיש
כשהיה מחכה לראות את תוצאות ההימור, בין אם היה זה קלף שחיכה
לו או מספר ברולטה. הכסף הפך לעניין משני, הוא חשב על הכסף
כאמצעי שקונה לו הרגשה עילאית. הזכייה בכסף לא הייתה אף פעם
ההרגשה שלה חיכה; ההימור, ההמתנה לתוצאות ההימור הם שגרמו לו
להרגשה עילאית.
מזל הפסיקה סוף סוף את מבול המילים וחזרה לחדר השינה. קובי
התיישב בכורסה, לקח ליד את השלט ולחץ על כפתור הפליי, מפעיל
את הדיוידי שהיה במכשיר.
קובי ידע בעל פה את הסצנה שהופיעה על מסך הטלוויזיה. בסצנה
נראה רוברט דה נירו, סרט מלוכלך קשור סביב מצחו, בידו מחזיק
אקדח תופי והוא צועק על חבורת הוויטנאמים שסביבו, "שלושה
כדורים, שלושה כדורים". מולו יושב כריס ולקן ומסתכל עליו בהלם
גמור. רוברט דה נירו מפנה את האקדח לרקתו ויורה, כלום לא קורה
והוא מאיץ בחברו לנסות גם כן; הסיכויים הם עתה גרועים יותר
ובכל זאת כריס ולקן נכנע לקריאות של חברו כי כלום לא יקרה
ויורה גם כן.
הסרט "צייד הצבאים" היה הסרט האהוב על קובי. הוא ראה את הסרט
מאות ואלפי פעמים, הוא אהב את הסרט בשל הסצנות של הרולטה
הרוסית אשר הופיעו בסרט. מבחינת קובי זה היה הריגוש
האולטימטיבי, זה היה הדבר שריגש אותו יותר מכל. לפעמים הרגיש
כמו פריק כאשר היה שומע את חבריו מספרים חוויות מסרטים כחולים
שראו לבד וביחד והוא היה מזדהה עם התיאורים וההרגשות, רק
שאצלו זה בא מלראות את הוויטנאמי מסובב את האקדח על השולחן,
האקדח מסתובב ונעצר עם הקנה לכיוונו של רוברט דה נירו אשר
לוקח אותו לידו מכוון אותו לרקתו, מביט לתוך עיניו של חברו
מולו ולוחץ על ההדק. שנים שקובי נהג לצפות בסרט ולחשוב איך
הוא יכול להגיע לשיאים של רגשות כמו שחשו גיבורי הסרט.
חייו של קובי נמשכו על המסלול הרגיל של הימורים מכל הסוגים
וחיפוש ריגושים חדשים שיספקו את צרכיו.
קובי ומזל גרו כל חייהם בצפון המדינה, בעיירה שבה נולדו ושבה
חיו הוריהם. בשנות השמונים, בתקופה שבה היו מתקפות של קטיושות
על הצפון, ספגה עיירתם את חלקה במתקפת הקטיושות. כל מי שגר
בעיירה ידע כי כשתתחיל המתקפה רוב הקטיושות יפלו במגרש הגדול
שמאחורי בניין המועצה. נראה היה כאילו תמיד ירו מאותו משגר
מאותה נקודה מעבר לגבול ותמיד פגעו באותו מגרש נטוש.
במרכז המגרש עמד קיר אבנים שגובהו היה כשני מטרים ורוחבו קצת
פחות ממטר אחד. אף אחד לא ידע למה נועד או מי בנה אותו; הקיר
פשוט עמד שם מאז ומתמיד ללא התחלה וללא סוף, קטע של קיר ללא
כל שימוש. כמה פעמים עלו רעיונות לבנות במגרש, פעם מרכז מסחרי
ופעם מתנ"ס ותמיד ננטשו התכניות שכן כולם ידעו כי במגרש ההוא
נופלות קטיושות.
באמצע יולי החלה מלחמת לבנון השנייה. קובי, כמו שאר תושבי
היישוב שבו חי, בילה את זמנו במקלט. מדי פעם יצא כדי לשאוף
אוויר וכדי לקנות מצרכים לביתו.
היה לקובי קשה לשבת במקלט הדחוס; הוא היה חייב לצאת ולנשום
אוויר צח. במהלך סיוריו בעיירה היה מסתכל לשמיים ומדי פעם היה
שומע את נפילת הקטיושה. קובי, כמו כל תושבי העיירה, ידע לזהות
את קול הנפילה. הוא שמע את השריקה של הקטיושה וידע לצפות את
נפילתה. הוא ידע כי החל מרגע שמיעת השריקה יש מספר שניות עד
לשמיעת פיצוץ הפגיעה בקרקע. קובי היה מסתובב בעיירה ומרגיש
פרץ של ריגוש בכל פעם שהייתה נפילה של קטיושה. הוא דמיין את
עצמו יושב ליד השולחן מול רוברט דה נירו בסרט שאותו ראה מאות
פעמים, הוא דמיין את עצמו מרים את האקדח אל רקתו אלא שהאקדח
ירה קטיושות. לאט לאט התמכר לריגושי הנפילות של הקטיושות.
קובי היה צריך להגביר את הריגוש עם כל קטיושה שנפלה. הוא היה
מסתובב בעיירה כמו מוכה אמוק, מחכה לקטיושה הבאה, מחכה לקול
השריקה.
הוא ירד למגרש שמאחורי בניין המועצה, הוא ידע כי המגרש מהווה
מקום שבו נופלות קטיושות רבות. הוא הגיע למגרש, טיפס על קיר
האבן, ועמד לו כך, מסתכל בשמיים ומחכה. ככל שעבר הזמן הריגוש
פחת וקובי נאלץ לפתח לו הימורים חדשים - הוא היה עומד על
החומה, מנסה להמר היכן תיפול הקטיושה, משמאלו או לימינו, הוא
היה מחכה עד לשמיעת השריקה המוכרת וקופץ לצד השני של הגדר.
הוא שם לב כי הוא מצליח לפעמים להבחין בזווית עינו בקטיושה
הנופלת וכך קפיצתו מושפעת מאשר רואות עיניו, והרגיש כי הוא
מרמה בהימור. כבר למחרת התייצב קובי על הגדר כאשר בידו כיסוי
עיניים שאותו קיבל באחת מטיסותיו הרבות לחו"ל במסגרת מסעות
ההימורים הרבים שעשה. הוא עלה אל החומה, שם את כיסוי העיניים
על ראשו, מקפיד לא להציץ מן הצד ולא לראות כלום מהנעשה סביבו.
עתה המתין לקול השריקה שיגיע. קול השריקה של הקטיושה נשמע
בבירור. קובי, עיניו מכוסות, עמד על הגדר. הוא הרגיש את הדם
מפעפע בעורקיו, את הדופק המתגבר; הוא לא ממש חשב כאשר קפץ מן
הגדר לעבר צד ימין שלו. מיד כאשר נגעו רגליו בקרקע הוא הסיר
את כיסוי העיניים והביט מסביבו, הפיצוץ נשמע היטב מן הצד השני
של הגדר. קובי נפל לאחור, שוכב על הקרקע, נושם בכבדות, מאושר
כפי שלא היה מעולם - הוא הימר וניצח בהימור האולטימטיבי, הוא
הימר על חייו וניצח את הקטיושה. הוא המשיך לשכב בשדה, מתענג
על כל רגע ועל כל זיכרון, תמונות של רוברט דה נירו יורה
בוויטנאמי מאקדחו כאשר מבט של טירוף מענג על פניו עברו
בדמיונו.
בימים הבאים המשיך קובי בשגרת ההימורים שלו. הוא היה מבלה את
רוב זמנו ליד הגדר; הוא היה ממתין לאזעקה, היה מטפס על הגדר,
מכסה את עיניו וממתין לשריקה. הוא פחד באמת שיום אחד זה
ייגמר, שהמלחמה תיפסק, הוא ידע כי נכון לו אז משבר שאיתו
יצטרך להתמודד. קובי דחה מחשבות אלו והתענג על הרגע, על
ההימורים על חייו שהיו שיא העונג שחש בכל ימי חייו.
יום שלישי התחיל כמו עוד יום רגיל, היה זה היום העשרים ושבעה
למלחמה. השעה הייתה ארבע אחרי הצהריים. קובי ישב ליד הגדר,
בינתיים סידר לעצמו ערכה לשהייה ליד הגדר, רדיו FM שבעזרתו
שמע חדשות ומוזיקה, תיק ובתוכו תרמוס של קפה שחור וכיסא של
ים, עיתון יומי מפוזר סביב. למסתכל מהצד היה נדמה שהנה קובי
עושה פיקניק באמצע העיר בשדה הריק ליד הגדר.
קובי התמתח לאחר שישב שעות והמתין. מאז הבוקר לא היו אזעקות
ובאזעקה האחרונה לא היו נפילות.
לפתע פילחה האזעקה את השקט שסביב והחלה צורחת, עולה ויורדת.
קובי קם במהירות מכיסאו, לוקח את כיסוי העיניים שהיה מונח
לידו במקום גלוי כך שיימצא בקלות וטיפס בקלילות אל הגדר. הוא
כיסה את עיניו, עמד על הגדר בתנוחה שבה הרגיל עצמו לעמוד
וחיכה.
כעבור מספר שניות נשמעו שריקות של קטיושות. קובי ידע לזהות כי
מדובר ביותר מאחת. הוא ניסה לחשוב במהירות ולהעריך את המצב,
האדרנלין טס בעורקיו והדופק עלה בבת אחת. הוא ידע שאין לו
יותר זמן וקפץ לשמאלו. רגליו נגעו בקרקע, ידו החלה נעה להסיר
את הכיסוי מעיניו אבל הפיצוץ ששמע היה קרוב מאוד. הדף הפיצוץ
הרים את קובי באוויר והטיח אותו בגדר. קובי הרגיש את גופו
פוגע בגדר, את הרסיסים צורבים חורים בגופו, ראשו הוטח לאחור
ופגע באבני הגדר, עולמו חשך עליו והוא איבד את הכרתו.
קובי פקח את עיניו. האור הלבן שמעליו היה חזק ולבן יותר מכפי
שהוא יכול היה לסבול. קובי עצם שוב את עיניו, ושמע את בנו
צועק "אמא, אמא, אבא מתעורר!"
קובי שמע קולות מסביבו, הוא לא הבין איפה הוא או מה קורה לו,
הוא הרגיש כאילו הוא מרחף על עננים, כאילו ראשו אינו מחובר
לגופו, כאילו ראשו מלא בהליום ומרחף בחדר, קשור לגופו בצוואר
ארוך ודק ומאוד גמיש.
הוא שמע את מזל אשתו מדברת אליו, הוא ניסה להתרכז ולהבין את
המילים אבל לא הצליח, הוא לא יכול היה להבין מה היא אומרת.
הוא שקע שוב לחוסר הכרה מבורך.
קובי התעורר לבסוף, סובל מכאבים בכל גופו. מזל אשתו הייתה ליד
מיטתו. היא סיפרה לו איך מצאו אותו בשדה, פגוע מהקטיושה. הוא
סבל מרסיסים בגופו ומספר שברים. הפציעה הרצינית הייתה בראשו -
ראשו הוטח לגדר האבנים והוא סבל מזעזוע מוח רציני. הרופאים לא
ידעו להגיד מה תהיינה התופעות שמהן יסבול. הן הכינו את מזל
לכל דבר, מבעיות זיכרון חלקיות או מלאות, מפגיעה מוחית שתגרום
לחוסר תפקוד. הרופאים הנמיכו את הציפיות ואמרו לה לחכות
בסבלנות, עד שקובי לא יתעורר לא יוכלו לדעת מה מצבו.
קובי היה מחוסר הכרה כשבועיים. מצבו הגופני השתפר פצעיו
ושבריו התאחו, מצב מוחו היה בלתי ידוע.
לאחר שהתעורר ושמע מאשתו את הסיפור כולו ומה עבר עליה
בשבועיים אלה ולאחר שפגש את ילדיו, חזר קובי אל הרופאים שרצו
לבצע לו מספר בדיקות שיוכלו לאמוד מה הנזק שנגרם לו ואיך
יושפעו חייו מכך. הם ביצעו לו סריקה מגנטית, מנסים לראות
דימום של   המוח, מנסים לאמוד את הלחץ בתוך גולגלתו. הם ביצעו
לו מבחן זיכרון לטווח קצר וארוך ולאחר שבדקו כל מה שיכלו
דיווחו לקובי ולמזל כי לא ניתן לראות כל השפעה של המכה על
מוחו ועל מצבו של קובי.
קובי ומזל קיבלו את הידיעה בדמעות שמחה. הם קיוו כי יוכלו
לצאת במהרה מבית החולים ולחזור לביתם כאשר קובי בריא ושלם,
כמו שהיה לפני הפציעה.
מזל כל כך שמחה על החדשות, במיוחד לאור השבועיים הקשים שעברה
ולאחר החששות שהיו בה מכל מה ששמעה מהרופאים על החלמת נפגעי
ראש. הפחד הגדול שלה היה שקובי ישתנה והיא תיאלץ להתמודד עם
כל אותן תופעות שליליות של שינויי התנהגות שכל כך הזהירו אותה
מפניהן. מזל רצתה לשמח גם את קובי וחשבה מה תהיה המתנה
המושלמת בעיניו לרגל חזרתו הביתה.
מזל אמרה לקובי: "בעוד יומיים נצא מכאן, ניקח את הילדים
להורים שלי וניסע, אני ואתה לבדנו, לרומניה, לקזינו האהוב
עליך, שבוע של הימורים ללא הטפות וללא מגבלות".
קובי נראה כמי שהיכו על ראשו במקל גדול, הוא פער את פיו ולאחר
מספר שניות הצליח לדבר וענה למזל "מה קרה לך נשמה, אני לא
מהמר, את השתגעת?"

מי שרואה בסיפור זה אנלוגיה למצב המדינה בחודש האחרון,
להימור
בחיי האזרחים שנלקח בשש השנים האחרונות, להזנחת העורף בזמן
מלחמה ובעת ספיגה מאסיבית כל כך, להתפכחות הכואבת שחייב לעבור
כל אחד מאיתנו, מראש הממשלה ועד אחרון האזרחים, עושה זאת על
אחריותו בלבד. כל דימיון בין המתואר בסיפור לבין המציאות
הישראלית ההזויה של החודש האחרון הינו מקרי בהחלט.