בחשכת הלילה רוקדת ציפור.
מקפצת ומנתרת סביבותיה,
בלית ברירה.
עם כנף שבורה,
לקן אין לה דרך חזרה.
הגוזלים שנינטשו כבר החלו לרעוב,
גם הטורף בפתח מחכה לתורו.

עיני הנץ חודרות הם.
חודרות הם אף מבעד לשכול.
נסיקה,
דאייה ונחיתה.
המקור מלפנים,
ציפורניים כטופרים שהם,
בבשר הרך,
ננעצים ושולפים.

ובאותו מעגל טבע עצמו,
החיים רק לרגע מפסיקים,                      
תחת מסווה ההיררכיה
של שרשרת המזון.
קופצים ומרקדים,
מתוך שימחה מהולה בכאב,
חוק הוא שהכוח לוקח
והחלש נידכא לב.

המוות הוא רע בעיקרו,
לעיתים טעמו רע עד למאוד.
אך עריבה לחיך
גם ארוחת חטף,
אשר טועמה טועם טעימת כבוד.

בחשכת הלילה לוחשת ציפור,
כי אולי עוד יבוא,
הסוף לייאוש ליגון ולצער,
ותחילת התיקווה לעתיד מתוק.

הציפור הקטנה,
בקושי שורדת מסכנה.
עוד רחוק הוא היום
בו ישכון פה שלום,
בין אנשים נושמי עשן
ומלאים באלכוהול.
כי נגעה השחיתות,
דרכה משיגים את הבצע
היקר להם,
מכל.