ואני רק רציתי,
קיוויתי,
שהוא לא יקום וילך למלחמה.
כי יש לו בית
ויש לו אהבה,
ואני לא צריכה לשנות
סטאטוס מנשואה לאלמנה.

וכמה ששנאתי את עצמי
אז על החלטה לא ציונית,
על נרקיסיסטיות מוחלטת,
וכמה שאני חשה עכשיו צורך עז
להתנצל.

להתנצל על כך שהוא לא הלך,
שהוא לא היה שם.
כי הם כן היו,
והמון, המון לא חזרו.
וגם להם היו נשים, היו ילדים,
ולו מה יש?
ארבע קירות,
אישה וחתול.
בקושי משפחה.

וכמה קיללתי את המלחמה,
שנאתי לעלות ולרדת,
שנאתי את הפחד, את הטרור,
הטרור שהשתלט.
וכמה קטנים החיים שלנו נראים
עכשיו, בסך הכול מה?
בתוך ארבע קירות שני אנשים.
מסביב שורקות קטיושות ואנשים נהרגים.

כמה רציתי שהבת שלי,
לא תגדל יתומה,
שהיא תדע מי זה אבא שלה.
ולא מתוך התמונות
ולא מתוך סיפורים.
והילדים שלהם?
שבבת אחת האבא, הבעל,
האח הלך בגלל מלחמה אחת.

ועכשיו, בתוך ועדות חקירה,
אנחנו, כולנו שואלים,
"אז כמה עלתה לנו המלחמה הזו?"
ושר האוצר מבטיח שלא יעלו את המס,
אבל כבר שילמנו.
שילמנו הרבה כל-כך.