אז הנה שוכבים אנחנו שנינו, אחד ליד השני.
מחזיקים ידיים, זה נכון, אבל הראש של שנינו לא באמת שם, באותו
מקום אני מניחה, חושבים את אותן המחשבות, תוהים על אותם
הדברים, ואולי זאת הבעיה.
הלכנו הכי רחוק שיכולנו, את הקורבן האולטימטיבי הקרבנו פה,
מעלנו באמונם של אלו שאין למעול באמונם, שכחנו את אלו שחובה
עלינו לזכור והגרוע מכל הוא שנהנינו מכל רגע.
שנינו חוטאים.
שנינו יודעים שאנו חוטאים.
שנינו טובעים בכך כאילו מחר הוא יום הדין, אולי זה מה שהוא
בשבילנו.
היא ביקשה שאשאר לצדה, שאשכח ממך וממי שאתה, ביקשה שאניח לך
לנפשך, ואני כמובן שהסכמתי.
הוא ביקש שתתרחק ממני, אמר שזה לטובתך, למרות ששנינו יודעים
שזה לטובתו, ביקש שתניח לי לנפשי, ואתה כמובן שהסכמת.
לזכותנו, יש לציין שלזמן מה עמדנו במילתנו, עינינו לא נפגשו,
מילים בודדות אך החלפנו, הפכנו זרים למראית כל עין, מכרים
ותיקים ותו לא, ואז הכול נהרס.
לילה אחד, כל מה שהיה דרוש לנו כדי להפר נדרים זה לילה אחד.
זה התחיל במקרה, הותירו את שנינו לבד, וחייבת אני לציין שעד
אשר עמדת ממש מאחוריי כלל לא ידעתי שהחדר ריק, ואז הרגשתי
אותן, את נשימותיך, ראשי השתולל אך עדיין היה בשליטה, אולי אתה
רק רוצה משהו? משהו שאין לייחס לו חשיבות מיותרת? כמובן שידעתי
את התשובה לבדי, אבל לא רציתי לדעת.
אז הסתובבתי, לאט ובטוח, והנה אתה עומד מולי, הבטנו אחד בשנייה
למשך שניות אחדות, או שאולי דקות אחדות, הפרטים לא לגמרי
ברורים לי עדיין, ואז כאילו הבנת מה אתה עושה ונסית למנוע את
הרוע מלהתרחש, ולכן הסטת את מבטך במהרה ואני, שאת תחילת החטא
לא ביצעתי, עשיתי את הגרוע מכל ונתתי לו את הסדק הקטן שידעתי
שיהרוס הכול.
הנחתי את ידי בעדינות על צווארך, דבר שגרר אוטומטית את חזרתו
של מבטך אליי, רק שניות עברו והכול היה אבוד, מה קרה או איך זה
קרה איני יודעת ואיני חושבת שרוצה אני לדעת, משום שזה רק יגדיל
את כובד האשמה, אבל קהות חושים נהדרת שכזאת מעולם לא הייתה
לי.
אז הנה שוכבים אנחנו שנינו, אחד ליד השני.
השמיכה מכסה את גופנו, את אותה האמת הערומה שפועמת כל כך חזק
.
"מה עכשיו?" אתה שואל אותי, "מה עושים עכשיו?"
את כל העוצמה שעוד נשארה בי אני מנצלת רק כדי להעלות את אותן
המילים על שפתיי, אותן המילים שיותירו את שנינו שוכבים פה חסרי
מילים, מרוקנים פיזית ומרוקנים רגשית, המילים שאין מפלט מלהגיד
אותן.
"עכשיו, עכשיו אנחנו אומרים שלום".