הם היו חיילים צעירים. עובדה שחשוב לזכור על מנת להבין
באמת את הסיפור, להבדיל מסתם לקרוא אותו.
חיילים צעירים עדיין לא גיבשו לעצמם דפוסי התנהגות, מן אופי
צבאי שכזה. יכולת להגיב בצורה הנאותה.
הם השתייכו ליחידה צעירה וגם זה חשוב, בדיוק מאותה הסיבה.
יחידה שהיתה בחיתוליה, והחוקים על פיהם התנהלה עדיין לא היו
ברורים אפילו למפקדים.
המשימה היתה תרגול החיילים הצעירים במשימת תצפית, והמטרה היתה
לזהות תנועות חשודות בכפר, היושב אי-שם בשטחים שנכבשו בשישים
ושבע.

      לדידו של המפק"צ , אסף, המטרה היתה לחזור ליחידה בלי
תקלות משמעותיות, זאת אומרת- לא כאלה שיצטרך לדווח עליהן למפקד
היחידה, זיו.
אסף, בן קיבוץ השוכן אי-שם במזרח, היה חייל מעולה ומפק"צ גרוע,
והוא  הראשון שיודה בעובדה השניה. בראשונה מעולם לא הודה מחמת
צניעותו.
החבר'ה מספרים שהיה נווט מעולה, מאילו שמסתכלים פעם אחת במפה
ואומרים לנהג "סע".
החבר'ה מספרים גם שבכלל לא רצה להיות קצין, רק רצה לחזור בשלום
לגדיד בקיבוץ. אבל אמא לחצה, וכשאמא לוחצת הילדים מתקפלים. כך
יצא אסף לשבעה חודשים בשמש הקופחת של מצפה רמון וחזר בפנים
אדומות וכתף מוכספת.
כעת צפה בזריחה קפואה, עטוף בחרמונית ורועד מקור על ג'יפ,
שהוסווה היטב במעלה גבעה ירוקה, מאזין לקשר ולטרוניותיו של בן,
סמל הצוות וחברו הטוב. "אתה לא נותן לי מספיק חמשושים" האשים
"תראה את כושה וסמילנסקי, כל חמשוש בבית ולפעמים גם בימי
רביעי". אסף רצה לענות לו אך הדיווח בקשר קטע את קו מחשבתו:
"אחד, אחד, כאן אחד א' עבור" "רות המשך" ענה אסף בקול צרוד
"כאן אחד א', קבל מוקי", " כאן אחד, קיבלתי" ענה אסף.
בן הביט בעצבנות בשעונו "שש שעות לבניית עמדה. הם עושים מאתנו
צחוק" אמר.
אסף שתק. הוא לא היה מאלה שמדברים כשלא צריך, אם אתם מבינים
למה אני מתכוון. האמת היא, שגם בן לא נודע בדברנותו, ומטרתה
היחידה של הערתו היתה להעביר את הזמן, ואולי אף ליצור לשניהם
אויב משותף.

       מי שחושב שלהיות קצין זו חוויה חיובית - מוטב לו
שיחשוב פעמיים; ימים כלילות על הג'יפ, האזנה לקשר, מרדף אחרי
החיילים, קור אימים, ובסוף אתה יוצא האיש הרע בעיני כולם:
בעיני החיילים אתה מצטייר כדיקטטור אכזר, ובעיני מפקד היחידה
כחסר-אופי, הנכנע תמיד לרצון החיילים.

      החיילים חולקו לשתי חוליות ; אחד א' ואחד ב'. שתי
החוליות התמקמו בצדדים שונים של הגבעה וצפו על הכפר שבוואדי
הסמוך.
כשאני כותב שהחוליות התמקמו, אני מתכוון שהגיעו בלילה ועמלו
מספר שעות על הכנת עמדה מוסווית, תוך גיזום וניסור חלקי שיחים
שונים,  מהם יצרו שיח מלאכותי, גדול וחלול המאפשר ישיבה נוחה
לארבעה אנשים, תיקים מלאי ציוד ואוכל, ומשקפת אחת גדולה, שהיא
הכוכבת האמיתית של ההצגה.
חוליה אחד א' התמקמה באיטיות מוגזמת בתוך שיח יפה, וכל אחד
מארבעת חבריה חיפש לו נקודת משכב נאותה.
כשאני כותב נקודת משכב נאותה, אני מתכוון לנקודה בה יכול החייל
לפרוש בנוחות את רגליו, להישען לאחור על תיקו ולהניח את נישקו
לצידו.
כל העסק הזה של מיקום המשקפת בנקודה הטובה ביותר, אבטחה לאחור,
טשטוש עקבות, או במילה אחת - מקצועיות, לא היה בדיוק בראש
מעיניהם.
למרות הכל העמדה היתה טובה יחסית, וזאת משום שחיילים צעירים
עדיין חוששים מביקורת פתע של המפק"צ או הסמל, שישבו קפואים על
הג'יפ במעלה הגבעה ועסקו בעיקר בשתיקה.
המפק"צ והסמל לא העלו על דעתם לרדת בקור הזה במורד הגבעה, מה
גם שלא מקובל שחיילי צה"ל מסתובבים על הגבעות באזור, אך
החיילים הצעירים לא ידעו זאת - עובדה שתרמה תרומה מכריעה
לעיקרון ההרתעה.
אבל זה בכלל לא הסיפור. עד עתה נתתי קצת רקע ומכאן מתחילה
ההסתבכות.

      השעה היתה עשר בבוקר וירון הסתכל במשקפת. כל שאר חברי
החוליה ישנו למרות ההוראה המפורשת בדבר שניים ערים לפחות, ועל
כן תפקידו של ירון היה חשוב כל-כך; להישאר ער, ולהעיר את כולם
כאשר מתעורר החשש הקל ביותר לבוא המפק"צ.
ירון עוד לא ידע זאת, אך בעוד שש שנים יקבל הוא עצמו את הפיקוד
על היחידה.
הוא לא היה חייל מעולה. בניווטים היה ממוצע וכך גם במודיעין.
גופנית היה נחות; שמנמן במקצת וסובל מפגיעה נוראית ברגלו,
שגרמה לו לדדות באופן מעורר גיחוך, אך בכל מה שהיה קשור במשמעת
ובמשמעת-עצמית הוא היה גדול; ידע בעל פה תו"לים  וקודים רבים
מספור, הכיר את כל כלי הנשק על בוריים, כולל קצב הירי, הטווחים
וכל שאר המידע, אשר במטמורפוזה מפחידה מתגלה כאבן שאין לה
הופכין עם תעודת השחרור מצה"ל.  
ירון היה מהמתלהבים, ה"מורעלים", אהב ללקט מידע צבאי ולקטלג
אותו בראשו. אהב את הלחץ של הטירונות, את לילות הניווטים
ומשימות התרגול, שבמבט לאחור היו חסרות משמעות עד כדי גיחוך
במקום לקונן על זמן שאבד.
הוא לא הסיר את עיניו מהמשקפת, ואולי דמיין לעצמו כי הנו
בלבנון, מחפש חוליות מחבלים בתוך כפר עוין.
מן הסתם עלו בראשו סיפורי גבורה, שהסתיימו בהענקת צל"ש על-ידי
הרמטכ"ל הטופח על שכמו, והוא משפיל את עיניו בענווה ואומר "בסך
הכל עשיתי את העבודה".
רחש שיחים נשברים העיר אותו מתוך ההזיה, והוא הביט בחשדנות
לכיוון ממנו בקע הקול. כבשה קטנה התקרבה לעמדה והחלה ללעוס
בגרגרנות את השיחים, שחברי החוליה עמלו ממושכות על-מנת לחברם.
"קישתא" לחש ירון בתקווה שהכבשה תשמע ותבין, "היא בטח מבינה רק
ערבית" אמר לעצמו ולחש "רוח איל בית" אך למרבה התסכול זו נשארה
במקומה.
יציאה מעמדה מוסווית בשעות היום תעשה רק במקרים קיצוניים וירון
לא היה בטוח שהכבשה עונה לדרישות. הוא ניסה להכות אותה באפה
בעזרת נישקו, ופתאום קפא במקום. במרחק עשרה מטרים ממנו עמד
רועה צאן, בן הכפר מן הסתם, שהביט במבט שאי-אפשר לטעות בו
בכיוון העמדה.
ירון שלח את ידו לאחור, וניער את רגלו של מיכאל בתקווה להעירו.
היתה זו טעות כפולה: הטעות הראשונה היתה המחשבה שיש סיכוי
להעיר את מיכאל על-ידי נענוע רגלו בלבד והשניה היתה לנסות
להעיר דווקא את מיכאל.

       מיכאל היה נער חולמני. אני משער שמנת המשכל שלו גבוהה,
אך הוא מעולם לא עשה דבר שיחזק או יצדיק השערה זו. בעוד שלוש
שנים ינסה לטפס על גמל תועה וייפול. בעוד ארבע שנים ייסע להודו
בתקווה לעשות כסף בשוק השחור.
מיכאל היה מאלה שמפקדים שונאים ומשוררים מעריצים. אחד החולם
חלום ולמחרת מנסה להגשימו, ואין זה משנה עד כמה החלום מעורפל
ומנוגד למציאות, או במילים אחרות, טיפשי.
עובדה שאין להתווכח איתה -  מיכאל הגשים הרבה חלומות טיפשיים,
ואם ניחן בכשרון כתיבה, יכול היה לכתוב ספר שיזכה להצלחה רבה.
אך כשרון שכזה היה ממנו והלאה וכעת היה מתעורר מתוך חלום, עת
ירון הפסיק לנענע את רגלו והחל לצובטה.  
הוא התעורר בנחירה מרשימה ופקח את עיניו "אסף מגיע?" שאל את
ירון בדאגה. קרום ארוך, דביק וירוק נמשך לו מאפו לכיוון פיו.
ירון לא ענה וסימן לו להיות בשקט.
מיכאל הבין את הסימן והחל להשתעל. ירון לחש "תעיר את שמעון".

ירון ידע שעליו לקבל החלטה מהירה ומיכאל לא היה בראש רשימת
היועצים שלו. אבל שמעון היה.
שמעון פקח את עיניו, הביט בירון ושאל "מה קורה?". ירון הצביע
לעבר הרועה המביט בעמדה.

       על-מנת לתאר את דמותו של שמעון יש צורך במספר עמודים,
לכן אתאר רק מספר קטן של מקרים: עוד כשהיה בטירונות ניהל פנקס
קטן ובו רשם את כל העברות שעברו אנשי הסגל על חוקי מטכ"ל. קשה
להסביר את הגדולה והשיגעון שבמעשה; חייל צעיר שכזה אינו אמור
להתעניין כלל בחוקי מטכ"ל ובטח שאין לו האומץ לנהל פנקס כנגד
מפקדיו, אבל שמעון היה מזן אחר: טברייני נמוך, שחום וצנום, בעל
מבטא מזרחי כבד המכיר את  רוב הקללות בתימנית. למרות זאת,
ואולי בזכות, סיים בהצטיינות את מגמת האלקטרוניקה בבית ספרו,
ואני בטוח שעובדה זו גרמה לו ייסורים רבים והתעללויות מצד
חבריו.
הוא עדיין לא יודע זאת, אך בעוד שלוש שנים יהיה קצין מבריק
ויחתום לעוד שנתיים.
ברגע זה תיעב את הצבא ופלט קללה תימנית חרישית. "הוא מסתכל
עלינו" לחש "כן" הסכים ירון, "מה עושים?" שאל שמעון "בואו
נתפוס אותו" הציע מיכאל.
שמעון הזדעזע למשמע ההצעה, אך מכיוון שכבר הכיר את מיכאל
התייחס אליה בזלזול "אל תפריע" לחש למיכאל, שכינס את קמטי פניו
בעלבון.
ירון דווקא התלהב מההצעה, שללא ספק טמנה בחובה תהילה גדולה.
"יאללה בואו נתפוס אותו" אמר "מה, אתה משוגע?" הרים שמעון את
קולו, "הוא זיהה אותנו, הוא יכול להסגיר אותנו לאנשים בכפר"
אמר ירון "שיסגיר, מה איכפת לך, יא דפוק! הבן-אדם הזה יכול
להיות אזרח ישראלי, אתה לא בלבנון עכשיו" הזכיר לו שמעון,
שזיהה את המבט החולמני, המטריד, בעיניו של ירון. "תעיר את
זלדמן" התעלם ירון, שכבר ראה בעיני רוחו את חקירת השבוי בעמדה.
"אולי תעלה בקשר מול אסף ותשאל אותו?" הציע שמעון וטלטל את
זלדמן בחוזקה ובתקווה שזה יטה לצידו . זלדמן הסתובב לצד השני
והחל לנחור חרישית. הוא לא היה מסוג האנשים שניתן להעירם סתם
כך.
על מנת להעיר את זלדמן יש צורך למצוא סיבה טובה ושמעון כבר
ידע מה לעשות. הוא גחן מעל אוזנו של זלדמן ולחש "זלדמן, יש לך
טלפון" "מה? איפה?" התעורר זלדמן במהירות, ובדיוק באותה מהירות
הבין שעבדו עליו, אך עכשיו כבר היה מאוחר מדי והוא הובא בסוד
העניינים. בעוד חמש שנים ייפגע בתאונת אופנוע בקולומביה, אך
באותה שעה לא נראה מוטרד. "כדאי שתעלה בקשר" ניסה להפגין
רצינות, שעלתה לו בכאב ראש שכן הרצינות היתה רחוקה מזלדמן
כמרחק שבירת שמירה ויציאה הביתה בשבת.
זלדמן כבר רצה מזה זמן רב להשתחרר, אך עדיין לא הגיע למחצית של
מחצית הזמן אותו הוכרח לשרת את המדינה.
ירון עלה בקשר מול אסף ובן "אחד, אחד, כאן אחד א'". כל תשובה
לא נשמעה. "אחד, אחד, כאן אחד א'" חזר ירון ונענה שוב בשתיקה,
"אולי הקשר לא בסדר" הציע שמעון, למרות שהיה למעשה צורת החיים
היחידה בעמדה שהבינה כי אחד והסמל הנאמן שלו עסוקים בשינה
פראית.
"מיכאל תבדוק את הבתולה " אמר ירון, שבתוקף היותו מפקד העמדה
יכול היה להנחית פקודות שכאלה.
מיכאל פירק באנחה את הקשר אך לפתע הבחין ירון  כי הרועה מתחיל
להתרחק, ועמו הכבשה. לא היה זמן לבזבז, התהילה החלה להשמט לו
מבין הידיים. "אין זמן לבזבז, הוא בורח לכפר" אמר ירון "שמעון,
בוא איתי, הולכים לתפוס אותו", שמעון ניסה למחות אך ירון כבר
החל לצאת את העמדה ושמעון הזדחל מאחוריו.


       הערבי עמד לו בשקט, הביט בנוף ילדותו והשתין. כמובן
שכלל לא ראה את העמדה ולא היה ער לויכוח שהתעורר בעניינו. אפשר
להגיד, וזאת לא תהיה הגזמה, שהיה מופתע לגלות שני קנים מופנים
לראשו כשהסתובב לאחור. הוא החל לרעוד ולגמגם בערבית וזאת היתה
בעיה, משום שאיש מאנשי החוליה לא שלט בשפה מלבד מספר מילים.
ירון סימן לו עם הנשק את כיוון ההליכה הרצוי, וזה הבין שעדיף
לו להישמע להוראות הרובה.
"שמעון, תשים עליו את האזיק" פקד ירון "למה?" שאל שמעון
"שמעון, תשים עליו את האזיק !!"  שמעון הוציא מהפאוץ' האחורי
שבאפודו אזיק לבן ועבה, ניגש אל הרועה המפוחד, שכנראה וכבר
הכיר את הנוהל כי הושיט את ידיו קדימה בהכנעה. שמעון כרך את
האזיק סביב ידיו והידק.
ירון הוביל בגאווה מהולת נחישות שני סוגים של שבויים בחזרה
לעמדה.
בתוך העמדה המתינו זלדמן ומיכאל, שפנה מיד אל הרועה בפנים
מאיימות ואמר "בעדיין טאייר!!". הרועה המבוהל, שהתקרב עד מאוד
להרטבה נוספת, לא הבין כמובן למה התכוון מיכאל, וכך גם שאר
שוכני העמדה. "מה זה בעדיין טאייר?" שאל אותו זלדמן בשקט "אני
לא יודע" ענה מיכאל "אבל אלה המילים היחידות שאני מכיר
בערבית".
ירון ושמעון החלו לחקור את השבוי אך עד מהרה התברר שאין להם
שום סיכוי להוציא ממנו מידע על מיקום כוחות האויב או על
תוכניות הפלישה של אסאד, ולא בגלל שהשבוי כבר עבר את סדרת השבי
המפורסמת של חיל-האוויר.
כל חמש דקות בערך פנה אליו מיכאל וצעק "בעדיין טאייר!!", עובדה
שלא תרמה בהרבה למצב הנוכחי.

      "אחד א', אחד ב', דו"ח מצב" נשמע קולו הרדום של אסף דרך
הפומית.
"מה להגיד לו?" שאל מיכאל את ירון, "תן לי את המע"ד " אמר ירון
"אחד, אחד, כאן אחד א', קבל שתפסנו מלוכלך".
אסף התרומם קמעה מחצי השכיבה הנוחה, שהצליח לסגל לעצמו  על
הכסא לאחר מאמצים רבים. בן פקח חצי עין מנומנמת אך סקרנית.
"אחד א' אמור שנית" שידר אסף, "רות, קבל שאחד המלוכלכים זיהה
את העמדה שלנו ועכשיו אנחנו חוקרים אותו".
בן התרומם לישיבה וכבר היה ערני. אסף יכול היה להרגיש את יתוש
הקטסטרופה עוקץ אותו בבטנו. "אתה רוצה להגיד לי" החל מאדים
"שהכנסת מישהו לתוך העמדה שלך?"
הוא עדיין לא הצליח לקלוט או שלא האמין למשמע אוזניו "רות,
חיובי, אחד המקומיים".
קולו העצבני בבירור של אסף זרק את ירון בחזרה למציאות, בה חזר
המלוכלך להיות מקומי והמחבל לרועה. כמו שכבר אמרו חכמים,
המציאות תלויה בסוג השכל התופס אותה.
"מה לעשות איתו?" שאל ירון בדאגה דרך הקשר "רות, תשחררו אותו
עכשיו!" פקד אסף "למה בכלל הכנסתם אותו?".
ירון קלט לפתע שברגע של חולשה העדיף את הצעתו של מיכאל, שבעוד
ארבע שנים ימכור נקניקיות בדיסקוטק ירושלמי, על פני הצעתו של
שמעון, שבעוד ארבע שנים יפקד על מכלול קורסי המפקדים בבית הספר
למודיעין וסיור, אך דרכם של אנשי צבא שנועדו לגדולה כירון היא
למצוא מוצא מהיר, אמין וברור מתסבוכות שכאלה; "קבל שיש לי
בעיות בקשר" אמר "כנראה שנגמרה הבתולה. אני משחרר אותו"
"קיבלתי" ענה אסף בזעם "תעלה מולי כשתתגברו על התקלה".

       בן התחיל לצחוק "מה אתה אומר על זה?". הוא לא ציפה
לתשובה ולא קיבל.
אסף רטן אל המע"ד ופנה לקבל תשובה מהחוליה השניה, שהתמקמה
בצידה השני של הגבעה, "אחד ב', אחד ב', כאן אחד, דו"ח מצב".
כל תשובה לא נשמעה.
"בטח כולם שם ישנים" אמר לו בן, וצדק. "אחד ב', אחד ב', כאן
אחד, דו"ח מצב !!" צעק אסף ביאוש.
כל תשובה לא נשמעה, ואני יכול לתרץ את זה באלף תירוצים, כמו
להגיד שהיתה לנו בעיה בקשר או שהיה זה תורו של גרינברג לתצפת
ותורו של תמרי להאזין, אך האמת היא שכולנו נרדמנו.
אסף ישב בפרצוף אדום ולא משמש על כסא הנהג וקילל את היום בו
יצא לקורס-קצינים.
בן אמר לו "אתה יכול להיות בטוח שזה יגיע לזיו".          
כל תשובה לא נשמעה.