מיטה אחת, ילדה אחת, במבט על תראה פיגורה מצונפת, שרועה בתנוחה
עוברית, מנסה לטעום מעט ביטחון. עוד דבק בשפתיי אותו תבלין בעל
גוון צבעוני, אותה ההרגשה שליוותה אותי. מלקקת אותו קלות
בתמימות, מדמיינת שתי צמות וסוכרייה על מקל. אני עוד מצליחה
לטעום את הפעמים שהייתי מרפרפת במבט על פני המדף, שולפת את אחת
הקופסאות בתנועה חרישית אך זריזה, מלאה צימאון וחשק, מחליקה
לתוך המערכת ונותנת לאנשים ששמם מתחיל ב-ג' ונגמר בגיטרה
מעושנת להלביש לי את האוזניים בצלילים. פושטת ועוטה אין ספור
תלבושות, כמה שרק יאפשרו לי הרגליים למדוד, כמה שאצליח לחפון
בשתי ידיים קטנות.
היום, היום אני קצת מתקשה להחליט באם הפכו שפתיי לתפלות וקיבלו
מרקם מחוספס, הוחלפו בנייר זכוכית באישון לילה, או שזו אני
שזנחה את הסוכרייה בצד הדרך וגזזה את הצמות בשעה של שיגעון. כך
או כך הדבר הוודאי היחיד בין ארבעה קירות לבנים לתקרה יוקדת
הוא שהיום, היום אני נותנת לצלילים לצאת לחצר המשחקים ולפזז
בארגז החול כדי לכסות על השקט. לקבור את הצייה בהינף את תחת
זרוע לוחצת, לתקוע טריז בצחיחות שמחלחלת עמוק מדי.
אולי יבנו לי ארמון מלא הוד ופאר, צריחים מעוטרים זקיפים,
גרגר אחר גרגר יסתדרו לפי פקודה במקומם, או יפסלו אצטלה
מלכותית ולראשה עטרה רויאלית, עם חיוך מתוח ועיניים שוחקות
שלעולם לא יכבו. הייתי נועצת בה את תשומת לבי, מבעד מסך אדמדם
- מפאת שעות שינה לאקוניות, או שמא שפשוף בלתי פוסק בניסיון
להבהיר את התמונה העכורה שנפרסת לפניי. אולי שניהם גם יחד.
סוקרת את תלתליה הזהובים, מלטפת במבט את זיו פניה ומוצפת באושר
הגועש משפתיה.

כולם ממהרים לאן-שהוא. כשמתהלכים בתל אביב הגדולה, הבירה
האמיתית של מדינת ישראל בשנות האלפיים, אפשר ליפול קורבן לשעטת
הרגליים והתיזוז האינרטי. צופרים מתלהמים על אספלט לוהט,
סוליות סניקרס, נעלי עקב או כפכפים פשוטים ניצלים על מדרכות
משובצות. נדמה לרגע כי לכל אחד יש יעד ומטרה ברורה. ואתה לרגע
מרגיש כרוח חיוורת, רואה ואינו נראה. הדמויות חוצות אותך שתי
וערב בניסיון להדביק את מחוז חפצן, במרדף אחר תכלית, כל תכלית,
העיקר שתהיה תכלית. שתהיה סיבה להתרוצץ ולשחוק את כפות
הרגליים, שתהיה סיבה לבחון את מחוגי השעון מפעם לפעם ולוודא
שהכול דופק כשורה. כל עוד יש לך מסגרת כנראה שהחיים סובבים על
תקנם. יש למה להשתעבד ויש במה לבעוט, הבחירה היא בידיך.
בתקופות רוויות מזל, אפשר גם למצוא את האיזון בין השניים.
הבטה בשובל הקולח הזה באמת נוגעת בכמה נקודות שם בפנים, דואה
בין חיישנים רגישים ומגרה אותם. לרגע העדר מדמה לזרם בלתי פוסק
שדוהר דרכך, כמפל מים גועש, סוחף את כל מה שנקרה בדרכו. ואתה
רק אלומת חלקיקים, אוסף מולקולות שחברו יחד לגוש אמורפי.

כנראה שגם הצלילים, שברי טונים מדלגים, חולפים כמתגרים על פני
תלם אוזניים. מקפצים פעם, פעמיים ונוסקים אל-על. מותירים אותי
עם תיאבון רעבתני, מערבלים כל חוש וחוש עד לערבוביה ושיכרון.
שיכרון של אובדן דעת אך שמירה על הכרה, כך שאוכל ביד אחת לזלוג
לעצמי מבין האצבעות, להיות רוח אוורירית, ובו בזמן להיות ערה
לכך. אומרים שהכרה בבעיה היא חצי מהדרך אל הפיתרון. אומרים
שבעיר הגדולה אין מנוחה לרגע, היא ערה 24/7. אומרים שמוזיקה
היא מזון לנפש.
ואני נותרתי עם מיתרי קול מרופטים שמפיקים לפרקים אנקה צורמת,
כמו זו של דלת נטרקת בבקתה עתיקה המתחננת למעט שמן על ציריה,
אילמת להיגיון ונותנת למחשבות לדבר, להגיד שאולי אוזניי ערלו
ואולי שפתיי התקהו. להגיד שאת השקט לא הצלחתי לקבור בארגז החול
ואת התפלות עוד לא הצלחתי להמתיק.