אני הוא נח, שנתן צדק לבני האדם, הקשיבו לדבריי!
אני הוא שנתן צדק לכל יושבי תבל, לכל עני ואביון ודלפון, אני
לבדי! אני הוא אשר קבע מי צודק ומי לא, אני הוא אשר במחי יד
אחת מחקתי את כל סדרי העולם המעוותים והתקנתי תחתם חוק ומשפט
וצדק! והכיצד לקחתי לעצמי זכות זו? הכיצד העזתי לסתור את
דבריהם של כל קודמיי ובני תקופתי, של אבותיי ומלמדיי, של הוריי
ואחיי? הרי לא הייתי ממשפחה מכובדת, לא היו לי האמצעים הכספיים
הנחוצים לשינוי עולם אף לא נבחרתי ע"י ועד או עם. ובכל זאת,
הנני ניצב כאן ויכול אני להגיד בפה מלא כי אני הוא אשר נתתי
צדק לכל באי עולם. אם רצונכם לדעת כיצד הקשיבו לדבריי, כי כך
היה וכך ייכתב בדברי הימים לנצח נצחים.
נולדתי בסתיו, השנה והמקום אינם חשובים, נולדתי להורים נשואים
ובבואי לעולם היה אחי כבר בן 3. אמא עבדה בתור מורה ואבא עסק
בבניין, גרנו בדירה של 2 וחצי חדרים (סלון, חדר להורים וחדר
לילדים), החיים לא היו קשים מדי אבל מצבנו הכספי גם לא הרקיע
שחקים. אחותי נולדה כשהייתי בן שנתיים. כשהייתי בן 4 אמא נדרסה
למוות ע"י נהג שיכור, לא צעיר בן 20 או משהו כזה, בן 40 עם
אישה וילדים, איש משפחה, אדם ממשפחה הגונה, מצאו אותו עם צעירה
בת 17. אבא שלי שקע בדיכאון קל אח"כ, שהוא מעולם לא הצליח ממש
לצאת ממנו, גם הקידוש בערבי שישי, שהיינו נוהגים לעשות כאשר
אמא עוד הייתה חיה, נראה כאילו איבד מטעמו. אבא הפסיק ללכת
לבית כנסת בימי שישי, במקום זה היה שוכב על הספה ובוהה
בטלוויזיה. בגיל 5 הלכתי לגן חובה, בגיל 6 עליתי לכיתה א' וכן
הלאה. לא הברקתי בלימודים, הייתי תלמיד ממוצע והייתי שמח
בחלקי, מעולם לא הייתי מנודה במיוחד והיו לי חברים לרוב. עברתי
עם כל בני גילי את תהליך ההתבגרות, עברתי את כל התהליכים בזמן
הנכון, ביסודי נגעלתי מבנות, בחטיבת הביניים התעניינתי בהן
שוב, בגיל 15 הנשיקה הראשונה וכו'. כמעט אפשר להגיד שהחיים שלי
היו מתוכננים להפליא לפי לוח הזמנים החברתי. מעולם לא הפריע לי
היותי חלק ממוצע במערכת ממוצעת, גם מותו של אחי בעזה (הייתי בן
16), למרות הכאב הנפשי הרב שהסב לי, לא הלם בי מספיק על מנת
להוציא אותי מהמסגרת הקבועה מראש. כשמבט הגיעו לראיין אותנו
אמרתי בדיוק מה שציפו שאני אגיד, "הוא היה גיבור", "הוא אהב
מאוד לטייל", "כולם אהבו אותו", "אני אתגעגע אליו".
בגיל 18, קצת לפני הגיוס, אני זוכר שאחותי נכנסה בערב שבת עם
החולצה קרועה, בוכה, היא הסתגרה בחדר שלנו. גררתי את עצמי
מהספה ונכנסתי לחדר, היא ישבה על המיטה בוכה, לא רצתה לדבר על
זה, בסוף שכנעתי אותה, החבר שלה הוא... הוא... הוא עשה לה
דברים. שכנעתי אותה לפנות למשטרה, אני עדיין זוכר את הקצין
אומר לנו שאין מספיק ראיות, שאי אפשר להעמיד אותו לדין. הוא
אמר שהוא משתתף בצערנו, שהוא מבין. כעסתי? בטח שכעסתי! אבל מה
יכולתי לעשות? כלום.
התגייסתי לצבא, בגלל בעיות הגב שלי הפכו אותי לפקיד, בסוף
השרות הצבאי שלי לא היה לי שום דבר להתגאות בו, מלבד שיפור של
20 שניות בשיא שלי בשולה מוקשים. המשבר הכלכלי האחרון לא השאיר
הרבה מקומות עבודה פנויים, מה שאילץ אותי לעבוד בתור עובד
עירייה, דרך נחמדה להגיד שאספתי זבל. פגשתי גם בחורה כשהייתי
כבר בן 24, שושנה, היא לא הייתה יפה מדי, קצת שמנמנה, לא
בולטת, אבל אהבתי אותה. בגיל 26 הודיעו לי שלאבא יש סרטן,
שכנראה לא נשאר לו הרבה זמן, בדיוק התארסתי לשושנה. נסעתי
אליו, המצב היה קשה, לא היה לו עוד הרבה כסף, הוא לא יכול היה
לעבוד, הגנבים מהביטוח לא רצו לכסות את הטיפול. הייתי חייב
לעזור לו, עברתי אליו, ראיתי איך הוא נרקב לאט, אחרי שנה שושנה
הודיעה לי שהיא עוזבת אותי, אפילו לא מצאה מישהו אחר, סתם, היא
לא יכולה יותר איתי, כנראה שבשבילה הזמן שנשאר לאבא לסבול היה
קצת יותר מדי. הוא מת אחרי חודש.
אני זוכר שחזרתי לדירה, התיישבתי על המיטה, לא בכיתי, רק
בהיתי, הרגשתי כל שנייה עוברת, שאלתי את עצמי כמה יכול בנאדם
לעבור ואז נשברתי. לא יכולתי עוד, רציתי לדעת למה אין צדק,
רציתי לדעת מהו הצדק הזה, למה כולם מדברים עליו ולמה הוא אף
פעם לא נמצא. רציתי כל כך להבין, שלחתי מכתבים לכל
האינטלקטואלים, קראתי את כל הספרים ובאף מקום לא הייתה תשובה.
הלכתי לכנסת, נעמדתי בשער וצעקתי על כל הח"כים השמנים שעברו
לידי, איפה הצדק ולמה הם לא מביאים אותו. עשיתי שביתת רעב מול
השערים של הכנסת, דרשתי את הצדק שלהם, דרשתי שיופיע לפניי,
דרשתי שיתחיל לעשות משהו. מיותר לציין שזה לא עזר, אוזניהם של
חברי הכנסת כבר התחרשו לכל קול שלא היה יכול להציע להם כסף.
בסוף המשטרה באה ופינתה אותי. לא הייתה לי עבודה, לא היה כסף,
לא יכולתי עוד לעשות כלום, ואז בא לי רעיון נואש אחרון.
הלכתי להר הבית, הלכתי לכותל ורשמתי בפתק את כל אשר רציתי, את
כל מה שמילא את מהותי, את הכמיהה המענה הזו לצדק והכנסתי את
הפתק, את עצמי לתוך נקרה בחומה. ירדתי לשוק, לא היה לי כסף,
חיפשתי באשפה ירקות שנזרקו ביחד עם כל שאר ההומלסים. ישנתי
באיזו סמטה בעיר העתיקה, כשקמתי בבוקר הלכתי לכותל שוב, רשמתי
את אותו הפתק בדיוק וירדתי לעיר, מסתובב כסהרורי כל היום, מחפש
אוכל באשפה ונרדם בסמטה. כך עשיתי במשך 40 יום.
ביום ה-41 עליתי להר, הייתי כל כך מותש, כל כך עייף ורעב שלא
רשמתי פתק, אפילו לא שמתי לב לאנשים שהתבוננו בי, תוהים מי הוא
האדם המלוכלך והמזוהם הזה, פשוט נפלתי על הכותל. איבדתי לאט
לאט את  ההכרה, שמעתי אנשים צועקים סביבי, את האימאם קורא מראש
המסגד למאמיניו והתפללתי, תפילת רחמים אחרונה לאלוהים. ביקשתי
ממנו שוב, בפעם המי-יודע-כמה שיענה לי, שייתן לי צדק, ואז בכל
ההמולה הזו, כל ההמולה של ירושלים, קולות התפילה, קולות
האנשים, קולות החיים, קול הדפיקה של לב לבו של העולם, קולה של
ירושלים, שמעתי קול דממה דקה. והדממה מילאה חרש חרש את כל
העולם, היא שברה במגעה העדין את כל העולם, היא עטפה אותי ולא
שמעתי דבר מלבדה, דממה דקה. הדממה חיכתה, היא חיכתה שיבוא קול
וימלא אותה, אלוהים חיכה, אלוהים חיכה שיביאו צדק לעולם.
והבנתי, הבנתי שהצדק מעולם לא היה עיוור ומעולם לא נלקח ע"י
מישהו, אנחנו כיסינו את עיניו, אנחנו דחקנו אותו לפינות אפלות,
אנחנו, כולנו, כול צאצאי אדם וחווה היודעים את ההבדל בין טוב
לרע. אנחנו רצינו צדק, אבל לא רצינו את הצדק שלנו, אנו רצינו
שהוא יוכתב, ייחקק וישונן לנו, והיות שכך לא רצינו אותו באמת,
רצינו רק את כסותו. ואלוהים נתן לנו את הגלימות של השופטים, את
בגדי האסירים, את מדי השוטרים, נתן לנו וחיכה, חיכה שאנחנו
נביא, במו ידינו, את הצדק.
התרוממתי, דחפתי מעלי את האנשים, נעמדתי זקוף, זקוף ואיתן
בידיעה כי אני אביא את הצדק. עמדתי שם בין כל האנשים וקראתי:
"כל העמים, מקטון ועד גדול וכל האנשים הקשיבו לדבריי. ביום הזה
באתי לפניכם ואמרתי כי אין צדק מעליכם מלבד זה אותו אתם
יוצרים. הסרתי, ביום הזה, את המסכה שעל פני הצדק והצגתי אותו,
עירום וחשוף לפני כל בני האדם, וראיתם כי הוא כלום, עשן נמוג
ברוח, חסר תוכן ומהות ומוחשיות. וביום הזה אמרתי כי אתם הם אלו
שהפכתם אותו לכזה והנה ניתצתי את המשקולות ואת אמות המידה של
פעם ובמקומם החייתי את הצדק, אמיתי וכנה, מלא, לא רק חוק, אלא
צדק בסיסי המגיע לכל בני האדם. כי הצדק אינו נמצא חקוק בלוחות
אבן, גם אינו רשום בספרים, גם אינו נמצא בידי מתי מעט, אין הוא
רחוק מכם אלא כאן, בלבבכם! עכשיו קומו והתהלכו כל נפש מדוכאת,
כל נרמס וכל פגוע אל אולמות ממשלותיכם ואל תדרשו מהם צדק, אלא
הכתיבו להם אותו! ואת הצדק שלכם קיימו, משנייה לשנייה, מרגע
לרגע, חיו אותו ונשמו אותו ורננו בו, כי הוא הצדק שלכם והוא
נישא ומיתמר מעל לכל קודמיו! אלו הם דברי ה' חיים!"
ומעל להר הבית יצאה קשת בענן, קשת בלי גשם, קשת שנשארה יום שלם
מעל להר.
אני הוא נח וזהו סיפורי, אני הוא נח ואלה הם מעשי והשאר יסופר
בתולדותיכם.