זה קרה בליל יום ראשון, לא ברור מדוע ואיך, אך הכי ברור זה
שנעלמתי. כך סתם באמצע הלילה, שטופת אימה עקב חלום הבלהות על
הכרישים בים שניסו לטרוף, התעוררתי לגלות כי אינני אלא אוויר,
חלל, ללא קווי מתאר, ללא ריח, ללא גוון וכלל לא ברור אם אני זו
אני. ואיני זוכרת אם לאחר התגלית המדהימה ישבתי ובכיתי זמן רב,
או שנשארתי עם פה פתוח זמן רב, בזמן שמוחי גלגל מחשבות על סרטי
אימה הוליוודים ותסריטים מן השאול. תהיתי איך בבוקר, כשיבוא
אבי להעיר אותי לבית הספר, אסתיר זאת מעיניו. הרי מגוחך להסתיר
דבר שבעצם אתה מתכוון להראות. לכן, בהחלטה נואשת להעיר את אבי
ואולי אותי מן החלום המזוויע שאולי חלמתי, רצתי אל חדרו
וטלטלתי אותו בעדינות. כלומר, ניסיתי. ידיי, שאינן ידיים, עברו
חלפו, לא פחות ולא יותר, דרך גופו של אבי הרדום. צעקתי צעקה
גדולה, ואף את צעקתי אינו שמע. ואז תהיתי, האוכל לצפות לגורל
אכזרי יותר מזה?

אולי זה עונש על הפרפר שחנקתי בתוך הכוס הריקה, בכיתי בגרון
חנוק, ברחוב החשוך והקר. פעם צמחה פה עשביה גדולה והיו פה
פרפרים רבים, כעת נבל וקמל ואף החשכה לא הצליחה להסתיר את
כיעורו. נעצרתי ושאלתי את השמיים: אולי על זה שהתחצפתי לסבתא
שלי, או שלא עשיתי שיעורי בית בזמן. מי ימצא אותי כעת? האם יש
עוד אנשים כמוני? לאן אלך?
 
כבר לפני שבוע נעלמתי. מגוריי מתחת לסלע עם טחב ליד השדות של
עמיחי, ביחד עם מספר שפני סלע נדירים אך אדישים, ודבר איני
מרגישה. לא את הקור, לא את החום, לא את הרעב, לא את הצרכים
הטבעיים של בני האנוש. את הבדידות אני חשה היטב, את הניכור.
ומה לה בעולם כזה, נערה שנעלמה מן העולם? מי יהיה לה לאדון? מי
יהיה לה לרועה? וגם שפני הסלע אינם רוצים בחברתה, ואין דבר
בגופה ואת גופה לא מרגישה, אך הנפש גדולה היא, כמו מרחבים
אינסופיים של מים בלי מפרצים, ועליה משקל העולם. לא ברור אם
צמחתי לגובה, או לרוחב. אם השיער התארך, אם נוספו קמטים או
אולי אפילו פצעים. מה כבר יכול להשתנות בשבוע? "אלך לחפש את
קברי," התרסתי בשפנים שלעסו את העשב: "לא ראיתי אף אדם מחפש
אחריי ולא שלחו צוותי חיפוש, לא כלבים ולא גששים, ורק ברור
שהניחו את הדעת, שחצבו לי מצבה, שטמנו אוויר וחרטו: כאן קברה
של רחלי אמירים, בתי האהובה, אשר נעלמה בבוקר אחד של אפריל אלף
תשע מאות שמונים ותשע."

ההרגשה הזו, שאני כבדה מהרגיל, שהרגליים נגררות בשלשלאות, שגם
אם אף אחד לא באמת רואה אותי, כולם עוקבים אחריי כשאני מסובבת
את גבי. אני אסירה של האוויר, אולי של החמצן, אולי של הפחמן,
ואולי של החיידקים, וגם זאת מבלי לדעת מדוע. וגם כשלא הייתי
בלתי נראית אנשים בהו, אך כעת אפילו הרוח תעבור דרכי ולא תבשר
זאת לאדם בעולם. זה הסוד שלי ושל הרוח. להיות ללא שם, להיות
ללא אוויר, להיות ללא.
היום השמש חזקה במיוחד. הלוואי ויכולתי להרגיש אותה מלטפת את
עורי, הלוואי והרוח הקרירה שמנגד הייתה מסמרת את שערותיי,
הלוואי שהלחות המלוחה מהים הייתה מלוחה בפי, ומי אני אם לא
האוויר? מי האוויר אם לא אני? היכן קברי מבין עשרות הקברים?
כולם מסודרים בשורות, חלקם עקומים, מחכים לאהוביהם שיבואו
להניח זרים, לבקר. עומדים ומתחממים בשמש, לעתים נרטבים בגשם,
אך מזמן נעזבו, ולפחות הם קבורים ומוגנים היטב בחיקה של אימא
אדמה הבוצית, ואינם טרודים עוד בענייני המכס, איכות הסביבה,
מחלות המין והשלום האנושי. מה גדול הוא החסד שניתן להם, למות
ולהיקבר, להשאיר אחריהם גוף בשר ודם, גוף שחיבקו, גוף שליטפו,
גוף שלקח אותו המוות, ואותי אפילו המוות לא יאמץ, ואף לא
החיים. ולא אדע לאן מובילה הדרך. איני אלא כלום, ואף לא כלום.
אף נוסחה אינה מגדירה אותי, ואין המצאה האחראית להיותי, ואין
אחד וגם לא הרוח המכיר בקיומי. זכרי היחיד הוא המצבה הזאת,
בסוף שורה גימל, תחת השמש הקופחת, ועליה חרוטים באותיות גדולות
ושחורות שמי הפרטי ותאריך: "רחלי, שמונה עשר באפריל, אלף תשע
מאות שמונים ותשע."

כעת התפללתי, וזה רק מכיוון שנזכרתי. על שפת הסלע נזכרתי. כי
הזיכרונות, גם אם לפי החישוב שלי הם טיילו בי עשרים שנה,
חצובים בסלע ועתידם לפרוץ בפתאומיות מתת ההכרה לרגע אחד קטנטן
ביום אחד. הנה אני, שוב צעירה, ישובה על ברכיו של אבי, והוא
מנגן בכינור ומלטף את שיערי ומדבר אלי ברכות: "רחלי, יום אחד
תזכרי בנגינת הכינור הזאת, ותדעי שניגנתי בשבילך ואך ורק
בשבילך, ורק אם תחושי בודדה, תוכלי שוב לעלות לחדרך מעלה
ולהתפלל אל האל ולקוות לנסים, כי לעתים האל מקשיב." ויום אחרי
כן נפטרה אימי. מאז לא ניגן בשבילי מעולם, ומאז לא ליטף את
שיערי, ואני קיוויתי וחשבתי שלו היה מלטף את שיערי היה מבחין
כי השתנה שיערי, כי התארך והתרכך. אך הוא הניח את כינורו בשקט
מתחת למיטה, הביט בי לרגע והחל לנום את שנת החורף שלו. ומאז
שנאתי אל אימי הלכה וגברה. ואף הכינור התבלה בתיבתו, מיתריו
העלו עובש ובקצותיו קורי עכביש.
כעת תהיתי אם אלוהים מכיר בי. "לפחות הנצח הוא מנת חלקי, לפחות
הזמן הוא שלי, לפחות לא יחזיק בי יותר ולא יאיים, אם כי, למען
כל הרוחות והשדים, יהיו אשר יהיו, איני יודעת אם מיטתי על הסלע
טובה ממיטתי על האדמה בבית העלמין."

וזה קרה. יום אחד באפריל אלפיים ואחד. מודעה קטנה ופשוטה הייתה
דבוקה על עמוד עץ באמצע הרחוב, ותוכנה מהוסס, כתב היד זקן
ותשוש, עייף ומתגעגע: "אם, אולי, מישהו ראה את רחלי שלי, אולי,
אולי אם אפשר להחזירה אליי."
הרוח. היא מעולם לא נשבה בכזו עצמה, ומעולם לא חשתי בה כמו
באותו הרגע. גם השמש זרחה, אך יכול להיות שרק דמיינתי. יכול
להיות שרק דמיינתי.