ז' אב, שנה לגירוש גוש קטיף

לפני

בקרוב מלחמה. הלכתי אל הכותל מצויד בכאב חדש לדחוף אל בין
אבניו. אולי יימצא שם שלווה ויפסיק לחזור אלי להטריד את
מנוחתי. ישבתי מאחור במנהרה המוצלת, קראתי תהילים. נרדמתי.
לידי גילו ילדים קטנים פיר מכוסה בפלטה שקופה עבה והחלו לקפוץ
עליה, מתגרים בסכנה, צוחקים, דופקים. בקרוב מלחמה. אולי יתנפץ
המכסה השקוף ומה מתחתיו? אוויר ריק. מגובה כזה מתים ישר, לאט,
או רק נפצעים? ואיך יוצאים משם? "אבינו מלכנו שמע תפילתנו",
"אל תחרש ואל תשקוט אל". פחית ריקה מתגלגלת ליד ברזיות הכותל,
ילד רץ אליה ובועט. רעש מתכת מתעקמת. רק אלוקים יעזור לחיילי
כיפות הקרטון. בודקים את המיקרופונים, חת שתיים ניסיון. עוד
שעתיים הכול פה יהיה מוצף באנשים. יש להם כאב גדול לדחוף,
צריכים הרבה ידיים עוזרות. אנשים מצטלמים, בגבם תשבץ אבנים
ענקיות. היינו כאן. אב תשס"ו. אנשים מתחילים להגיע. אני אנטוש.

פניי לכותל, הוא הולך ומתרחק.
מלחמה, הנה אני בא.

ח' אב

בדרך למלחמה, במונית ספיישל על חשבון צה"ל. וילונות אפורים,
ריפוד, נופי הגליל. מסתכל במראה, חושב על תמונות של עיתון.
שירים עבריים שקטים של תשעה באב. רוגלעך במושב האחורי לקראת
הצום. רכב מקושט של חתונה בדרך לצפון. מרגיש בהזיה.

י' אב

פרשת ואתחנן. אם אני זוכר נכון "אעברה נא ואראה את ההר הטוב
הזה והלבנון". אני בא.

יד' אב

יתושים בלי סוף, חלונות שבורים, כמויות של טונה, מלאכי חזקיה
מדווח מרדיו לבנוני על אזעקות בקרית שמונה ונפגעים בגזרות
אחרות, וגם אנחנו כאן בקייטנת המלחמה יושבים בפינה שלנו, מחכים
להפתעה, לאי הוודאות שהמלחמה היא ממלכתה.
חיפושים נואשים אחרי אבקת טלק לרגליים, ויכוחים אידיאולוגיים
על שימוש באוכל מקומי, שערות הראש קשות קשות, הופכות לראסטות
תחת הקסדות. עוד לילה של הליכה מתישה צפוי לנו, מכינים מנטאלית
את הרגליים והגב. מתרחקים עוד מהגבול, הבית כבר פחות ממשי, סוג
של פנטזייה מעורפלת, פרס שיגיע בסוף. אחרי המלחמה.

אחרי המלחמה אגיע הביתה ואישן יומיים, אדכא את ידידתי הותיקה
יקיצת השמירה הקלה, שחזרה אלי מימי הסדיר, כל רחש מקפיץ מן
השטיח המעופש אל האפוד והנשק. אחר כך נחזור שוב לחיות חיים
שלווים בג'ינס וטי-שירט, עד שהמדים הירוקים יקראו לי חזרה.
מעגל חוזר, כמו עוף החול, חיית המלחמה אף פעם לא נעלמת לגמרי,
תמיד חוזרת ומרימה את ראשה  שתום העין.
"ה' ה' אל רחום וחנון ארך אפיים ורב חסד ואמת, נוצר חסד
לאלפים, נושא עוון ופשע וחטאה ונקה"
מחר ט"ו באב.

כ' אב, יום א'

נתקענו 3 ימים במרפאה נטושה בכפר. היה קשה. האויבים התעוררו,
התחילו לירות נ"ט מעלינו. כל לילה התעוררנו בזינוקים אל המרחב
המוגן וראינו את שובלי האש של הטילים עפים לעבר הטנקים המסכנים
שמולנו. איזה רגע עצוב זה, מתסכל לגמרי, כשאתה רואה במשקפת טנק
נפגע ומתעדכן בחדשות למחרת שנהרג לך אדם מול העיניים. לא
מרגישים את חיל האוויר. ממש רחמים על השריונרים שחוטפים בלי
סוף. הרגשנו חסרי תועלת, ברווזים.
עברנו לבית אחר. מספרי הנופלים גדלים בכל יום. 25 אתמול! וכל
יום שומעים שמות ברדיו ומתפללים שלא יהיה, ממש כמו יום הדין.
עוברים כצאן ושבט הגזירה נוחת מימינך ומשמאלך ואתה עדיין כאן,
ברוך ה'.
יש דיבורים כרגיל על הפסקת אש באו"ם. לא ברור לי איך זה עובד,
לא צריך שהם יהיו אלה שיפסיקו? בינתיים, בהתאם לחוקים
המטומטמים של המלחמות, ינסה כל צד לפגוע כמה שיותר בזמן שנשאר.
עולם מעוות.
סוף סוף הגיעה אספקה נורמאלית, אחרי כמה ימי משבר של 3 שעות
שינה מקוטעות ליום וכמויות טונה מזעריות לתחזוק. וזה הכי חשוב.

כשהאדם רעב שום דבר אחר אינו מעניין.

שבת - כנראה נחזור לטייבה. החלפתי לכבודה בוקסר וגרביים וחפפתי
את הראש. הלוואי ותהיה שבת שלום.

עמי של יונת נהרג. ה'! תיקום דמם! עשה שזה ייפסק! עכשיו!
עכשיו! עכשיו!

אחרי

אחרי המלחמה. אני חי, תודה ה'. אבל לא יצאתי בתחושת רווחה,
יצאתי בעצב גדול.
עוברים כמה ימים. נרגע, כמעט בעל כורחי. ושוב בבית, ושוב
בירושלים. וצבעים ולימודים וחברים.
ועדיין בכוננות, בשליפה של רגע אני עלול למצוא עצמי בעולם
ההוא, האחר.
ואני מתקשה להתייצב, לסמוך על המציאות שלנגד עיניי.
מה אמיתי?