בכל חופש - אחושה לחושה.
ב"דיונה הגדולה" הטהורה,
אותי ליוותה בכל עונה, בכל שנה.


על זריחותיה ושקיעותיה הקסומות,
לילות ירח מלא, מלא בנשמות...
צלילי גלים הנחבטים בחוף המבטחים
תמיד הרגיעו, נחמו סערותיי, נפשי.


אשחה למרחקים,
ואז בנשימות מדיטטיביות אנוח,
אתאחד עם הגלים, ארדם עם הרוח.


אדהר גם על סוסים לאורך מסלעים יחפים
וחפים מכל אשמה. ובכך אשיב,
גם בתקופות צורבות לגופי -
הנשמה.


ארבוץ עם אח'מד וג'לל, עם תה מרווה חזק,
אוכל דגים טריים וטחינה, אעשן סיגריה, גם נרגילה.


שיחות הזויות, מתחת ה"עגלה הגדולה", שירים יפים נשיר
עם אנשים זרים אך מרגשים, עשרה ימים נלך רק יחפים.


להשתין בחול הרך, לאור ירח
לשמוע מרחוק כלב שנובח.


להירדם לצלילי ה"חפלה" על ההר,
טבלות, דרבוקות גיטרות מרחוק
לא ישווה לשום דבר...
ישמעו אף נאקות של צחוק -
מין תחושה של משהו מתוק...

והיום אתגעגע מרחוק -
ואדרוש,
דרישת שלום!!!

גן העדן הפרטי שלי הפך לגיהינום.
פצצה ומוות חיללו, ביטלו הווייתו, עד תום.


זהו שיר פרידה מהדיונות של סיני, שהוו חלק
משמעותי בזהותי ובחיי.

והבדואים המקסימים, בין פטיש לסדן...
מתגעגעים לישראליים...
הם קורבנות גם.


דרישת שלום!!!


משירז.