"חשבתי שיכול להיות משהו בינינו", הוא אמר לי והחליט שמותר לו
להתיישב בשולחן העגול שישבתי בו לבד ושתיתי שייק.
"אה", ינקתי מתוך הקשית ברעש נוראי. רמיזה. רמיזה.
"ראיתי אותך משם -" הוא הצביע לספסל לפני פסל של איזה איש על
סוס. על הספסל ישבו זקנות וסרגו.
"חברות שלך?", שאלתי בחיוך והוספתי עוד יניקה מרמזת. הפנים שלו
השתנו בבת אחת.
הוא היה מוכה אלם. צחקתי בליבי וינקתי תוך שליחת מבטים
משועשעים בהבעה שלו שהשתנה שוב.
הוא קרא למלצר והזמין יין. זה היה כאילו הוא ממלא את עצמו
באגו. רק הייתה חסרה סיגרייה, חשבתי לעצמי.
וכאילו ששהוא קרא לי את המחשבות, הוא הוציא סיגרייה עם מבט מלא
משמעות. משהו כמו צייר במהלך מוזה.
טקס המילוי של ביטחונו העצמי הסתיים, והוא החליט שוב לפתוח את
הפה.
הו, הטעות המרה.
"ראיתי אותך כאשר עמדתי ליד הפסל, ונראית לי בודדה. חשבתי
שיהיה נחמד לדבר איתך", על פניו הפציע חיוך מנצח, שאותו מצאתי
מיותר לגמרי. "מה גרם לך לחשוב שאני לבד?", הצלבתי את האצבעות
בידיים שלי והשענתי עליהן את ראשי.
הוא הסמיק. "את פה, בשולחן לבד...". עם חיוך מתוק להחריד ולאחר
שתייה מהקשית אמרתי "ואם אני מחכה למישהו?"
סומק נוסף. "זה לא נראה כך". החיוך הזוועתי שלי נמשך. "אז איך
זה אמור להיראות?"
נראה שהוא הבין את הכיוון שלי. "יש לך חבר". העיניים שלו
הצטמצמו והתחילו לסרוק את הפנים שלי בחשד. "נכון?"
הוא הדליק סיגרייה נוספת, חש אותה טרקטור. "כן, הנה הוא שם",
הצבעתי על בחור שרירי בצורה על טבעית שעמד ברמזור.
הוא התחיל למלמל משהו לא ברור, קם והלך.
לאחר כ5 דקות בערך, בא עוד טרקטור. טרקטור ערס. הצבעתי בלי
מילים על הבחור שעדיין עמד ברמזור.
ככה זה כל פעם שאני באה לפה. כמה מפגרים חושבים שאני בודדה
וניגשים.
ואני מצביעה על אותה דמות מקרטון.
כולה רציתי לשתות שייק ולהירגע, כלבים.