אני לא מאמינה שתכף יעברו חודשיים מאז שיחת הטלפון האחרונה
שלנו. כולם אמרו לי אז שהזמן יעשה את שלו וזה יפסיק לכאוב כל
כך. אבל זה לא ככה. עברו חודשיים ואני עדיין מתגעגעת ועדיין
אוהבת ועדיין כואבת ועדיין בוכה. הלוואי וזה היה רק געגוע או
רק כאב. זה הרבה יותר מזה. זה חוסר אונים, זו אכזבה ענקית, זה
... המציאות שלנו. זה כמו המלחמה. נדמה שהגורל נחרץ ואני
מרגישה כל כך חסרת אונים, לא יודעת מה לעשות כדי להתגונן או
כדי פשוט להמשיך בשגרה. אני לא יכולה לשמוע את המוזיקה שאני
אוהבת כי הכל מזכיר לי אותו. אני לא יכולה לשתות חלב בלי להזכר
באוטו של אבא שלו (שעובד בתנובה). אני לא יכולה לשתות תה, כי
יש לנו אותו קומקום, אני לא יכולה לאכול, אני לא יכולה להנות
מכלום, כבר חודשיים שלא עשיתי סקס לא עם אחרים ולא עם עצמי,
וזה בכלל לא חסר לי...

חודשיים עברו. ניסיתי להעסיק את עצמי. להכיר בחורים חדשים. הוא
ויתר עליי, אז מותר לי, לא? ניסיתי בכח להכיר בחורים חדשים.
ככה אני אולי אשכח ממנו. ככה אולי אני אשכח מהמלחמה. ומי יודע,
אולי אני אוכל להעביר את כל האהבה שלי לאובייקט אפשרי שאם המזל
שלי יהיה טוב אולי הוא יחזיר לי את אותה אהבה. ניסיתי למצוא
מקום מחסה מניפוצי החלונות של הבתים, מהשברים שנותרו חדים
ודוקרים בלב שלי. נראה אבל שכולם לא באותו עניין שאני רוצה
שיהיו.

בכלל, בזמן האחרון נראה שכל מי שאני רוצה בקירבתו רוצה להתרחק
או לפגוע בי וכל מי שאיני רוצה בו מתקרב וכופה את עצמו עליי.
אז מה לא בסדר בתמונה הזו?...

אני כל כך מפחדת. חיזבאללה אמר שיש להם טילי ארוכי טווח
שמסוגלים להגיע עד לעיר שלי... ואני הולכת לישון, בשקט,
בכניעה, בגעגוע לזמנים טובים יותר. בורחת לעולם אחר, עולם בו
אנחנו יחד. אני חולמת עליו בכל רגע שהעיניים נעצמות.

החלום נראה לי מוזר רק כשהוא אומר לי בו פתאום שהוא מתגעגע
אליי (הוא אדם שלא מתגעגע), עד אז הכל נראה הגיוני וברור.
בחלומות אנחנו הולכים לישון, הוא מלטף לי את השיער ולוחש לי
דברים חמודים. אני מחייכת ומנשקת אותו ואנחנו נירדמים מחובקים,
יודעת שעד הבוקר הוא כבר לא יהיה שם, ובכל זאת, בלבי ציפייה
להתעורר באמצע הלילה ו/או מאוחר בבוקר לאור הנשיקות שלו. הכי
מוזר זה להתעורר יום למחרת בלעדיו. אני קמה עכשיו בבוקר, בכל
בוקר - לבד, והלב מכווץ, רגיל לפנות לו מקום, אבל הוא לא שם.
הלב נשאר ריק. אין משהו יותר כואב מזה.

אני ניזכרת שוב בפגישה האחרונה שלנו, איך הוא עיוות דברים
שנאמרו, איך לא הוא לא זכר דברים שנעשו. אני עדיין נאבקת
בזיכרונות שלנו. אני רוצה שיישארו. אני רוצה זיכרונות אמיתיים.
אני לא רוצה לעוות. אני לא רוצה לערבב בין חלום למציאות. אני
כל כך שמחה שאת רוב הפגישות שלנו והשיחות שלנו תיעדתי בבלוג
שלנו. זה משהו להשען עליו. משהו לדעת שהוא באמת היה קיים.

אני כל כך רוצה שיראה את "50 דייטים ראשונים". אני מרגישה כמו
אדם סנדלר שם, שצריך לגרום לדרו ברימור לזכור את מי שהוא ומה
שיש להם יחד. לגרום לה בכל פעם להתאהב בו מחדש. כל מה שהוא
צריך לעשות זה לחייך אליי ואני שלו. אני לא יודעת מה לעשות כדי
להפוך אותו לשלי.

יום לפני הפגישה האחרונה שלנו הראו מאוחר בלילה את "50 דייטים"
בטלויזיה. פתאום קלטתי שגם לדרו ברימור בסרט גם קראו "לוסי"
(כמו לגיטרה שקניתי כדאי לנסות להפתיע אותו ולהחזיר אותו
אליי). ובסרט יש פתאום גם את השיר "friday i`m in a love"
(השיר שלנו)  וזה רק עוד משהו שאני מפרשת בתור סימן.

נראה כאילו הכל מתקשר אלינו. ואני עדיין מרגישה שהוא "האחד".
אני אוהבת אותו. הלוואי והוא היה יכול להרגיש אותו דבר כלפי.

אני באמת התחלתי לאט לאט להכנס למעין שיגרה של חלומות זוועה,
שנשזרים לתוך המציאות. בלילה מאוחר, כשהשינה מכריעה אותי, אני
עוצמת את העיניים ורואה איך טיל בא וכמעט הורג אותי, איך מחבלת
יורה עליי ופוצעת אותי. ותמיד זה כמעט. אני מפחדת להפגע, לסבול
מהכאב ולמות. לא היה אכפת לי אם הייתי מתה בשינה, או אם מישהו
היה מרסק לי גלולות שינה בתוך האוכל. אבל לסבול לפני המוות?
למה זה טוב? הרי בכל מקרה מתים....

בגלל שאחד העובדים במילואים ללא הגבלת זמן, אני טוחנת משמרות
בעבודה. אבל מה עוזר לי עוד כסף שאין לי מה לעשות איתו? אז
נכון, כולם יגידו שזה חשוב לחסוך. אבל לחסוך למה בדיוק? אני
רוצה להנות מהכסף שאני מרוויחה היום או בהווה הקרוב. לפחות
מחלקו. כי אם מחר או מחרותיים או משו כזה יקרה לי משו? נראה לי
שסתם אני ארגיש רע שלא נהנתי מספיק מהכסף שבשבילו עבדתי כ"כ.
אני רוצה לצאת, לקנות מתנות, להנות! לא לחסוך את הכל! בשביל מה
זה טוב? הרי בכל מקרה בסוף מתים.

סה"כ, כשחושבים על זה, למות בלי לחוש את הכאב זה די טוב. ככה
הכל נגמר ואת מגיעה סופסוף לאיזו שלווה. לא צריכה יותר לדאוג
לגבי הכסף, תואר, אהבה או כלום. פשוט את הולכת לישון לנצח,
נרקבת לך לאיטך מתחת לאדמה, בתור מזון נא לתולעים. שלווה. בלי
מצבי רוח לפני מחזור, בלי מחזור בכלל, בלי הריון, בלי אהבה או
שנאה, בלי בדידות. פשוט שקט.

בעיניי זה נראה כאילו מחר סוף העולם. כבר כמה שבועות שאני מנסה
לבחון את היחסים שלי עם חברות, בחורים, משפחה, עם האקס הזה...


פעם ששאלו אותי מה הייתי עושה אם מחר סוף העולם, אמרתי שהייתי
מגיעה לבחור שאני אוהבת ואומרת לו שאני אוהבת אותו ועושה איתו
אהבה בפעם האחרונה. אז מה? אני אמורה עכשיו לנסוע אליו? ומה אם
כבר כשאני אחזור לעיר שלי זה יהיה אחרי כל הטילים? שהעיר חרבה
ושוממת, ואין שם איש מלבדי? כשאין יותר מלחמה והמוות שלי נראה
כ"כ רחוק?...

זה נחשב בתור מחשבות אובדניות? פסיכולוגים היו מאשפזים אותי על
כזה דבר?

עכשיו אני עוברת עם מי שאמורה להיות "החברה הכי טובה שלי" מקרה
שדומה למקרה שהיה לי עם החברה שלי מתקופת הצבא, שלא היתה שם
מספיק בשבילי אחרי הפרידה מהמטורף ההוא שיצאתי איתו. אני
מרגישה עם זה די חרא. אולי אני דורשת הרבה מדי? אולי משהו דפוק
בי כל כך ובגלל זה אני מגרשת את כל מי שיקר לי? אולי בגלל זה
כל מי שאני רוצה קרוב אליי מתרחק, מתנתק, מכאיב ומתעלם ממני
וכל מי שאני לא רוצה בקרבתי כופה את עצמו עליי ומתקרב יותר ממה
שאני רוצה? ובכלל, האם אני מענישה אותה בזה שאני מתרחקת ממנה?
הרי לה יש חבר, חברות, לימודים... אני רק פרט שולי מהחיים שלה.
אז מה אם אני פרט שולי כבר 10 שנים. לפעמים אני פשוט מרגישה
שאני כלום בשבילה. זאת אני שלא יכולה להרשות לעצמי להפסיד
אותה, זאת אני שאין לה חבר שאין לה חברות או ידידים של באמת.
לא היא. זה לא עונש לה. זה עונש לי! אז למה אני עושה את זה?
היא לא שם בשבילי מספיק, ככה אני מנסה להזכיר לי, ושנמאס לי
להתחשב בכולם ושאף אחד לא מתחשב בי. אז אני מנסה להתרחק להרגע,
למצוא אנשים חדשים, משמעות ,אבל תמיד אני זו שנשברת. וזה לא
עוזר. הבדידות משתלטת עליי.

ביום ראשון החלפתי מסלול פלאפון למסלול סטודנטים. התחייבתי ל -
500 דקות שיחה בסכום של 170 ש"ח שאין לי מושג עם מי אני אדבר
כ"כ הרבה. אין לי שם אחד של בנאדם שאני מרגישה שאני יכולה
להתקשר אליו כשאני מרגישה כל כך לבד. באמת שזה טיפשי. לפחות יש
לי על מה לבזבז את הכסף שאני מרוויחה....

אתמול התחלתי ללמוד סמטר חדש. ההתרגשות של ההתחלה גרמה לי כל
כך לרצות לספר לו על זה. אבל אי אפשר. אנחנו לחוד. סביב הלב
שלו מתוחה לה גדר תיל שמעליה הוא יורה מטח קטיושות על הלב שלי
ואין לי את האמצעים המתאימים כדי להלחם בחזרה, אז אני פשוט
נכנעת.

לפעמים אני חושבת, שאולי אני לא יודעת לבחור חברים. ואז זה
גורם לי לחשוב שאני לא יכולה לסמוך על עצמי, לא על
האינטואיציה, לא על מחשבה, לא על תחושות בטן, או אולי כן רק
שזה אומר לי לעשות בדיוק ההפך ממה שאני מרגישה.

זה לא דבר טוב כל כך. בגלל זה זה מאלץ אותי לחיות חיים אחרים
לגמרי ממה שאני חיה היום. זה אומר שאני בכלל אמורה ללמוד משהו
אחר, לעבוד במשהו אחר, להיות עם אנשים אחרים - לא להיות מי
שאני אלא להיות מי שאני לא. מה ההיגיון בזה? מה אמור לשמש לי
אינדקציה לחיים האלו? מפחיד.

לפעמים זה כיף להגרר: אנשים באים אליך, אוחזים אותך מתחת לבית
שחי, ואתה מתחיל לשקוע, לצנוח, לתת לכל הכובד ליפול, כמו לפני
שינה, ואז הם גוררים אותך. אתה מסתכל עליהם מלמטה, ואח"כ מפנה
את המבט שלך ישירות לעבר הדרך שהולכת ומתרחקת ממך, מוציא
פופקורן מהכיס ומתחיל לאכול.

אז סופסוף הגיע התור לפסיכיאטר. אני לא יודעת אם סיפרתי לכם,
אבל את ההפניה קיבלתי מהרופאה הכללית בעקבות הפרידה ההיא. מרכז
בריאות הנפש בעיר שלי קטן ועלוב למדי. לא פלא שכל מי שנכנס לשם
אוטומטית נהיה מדוכא. התור שלי היה בעשר וחצי. שעה טובה דווקא.
לא צריך לקום מוקדם מדי וזה לא תקוע לך באמצע היום.

נכנסתי לחדר ביחד עם שתי נשים מבוגרות, אחת פסיכאטרית ואחת
פסיכולוגית. בהמשך הצטרפה אלינו עוד פסיכולוגית. אז דיברנו
משהו כמו חצי שעה. סיפרתי להם כמה רע אני מרגישה מאז הפרידה.
איך הצלחתי לריב עם כל העולם ולהרחיק אותם ממני. כמה אני לא
סומכת על אף אחד. איך אני בוחנת אנשים. איך אני רעה אליהם
ומנסה לבחון אותם ומקווה כל כך שישארו, אבל בעצם הנבואה כאילו
מגשימה את עצמה ותמיד בסוף הם קמים והולכים.

אז החליטו שאני כנראה כל כך חולה, שאני צריכה גם תרופה אנטי
דיכאוני, המלווה עם טיפול פסיכאטרי, גם טיפול פסיכולוגי אחד על
אחד וגם בהמשך טיפול קבוצתי. הבחור ההוא יכול להיות מאד גאה
בעצמו, לא?

החברה הלכאורה הכי טובה שלי קיבלה "עובר בקושי" באיזה מבחן
אמון שעשיתי לה. החלטנו להפגש כדי שהיא תוכל לבוא איתי לפגישה
ההיא עם הפסיכיאטר. היא חיכתה לי במקום מפגש עם החבר שלה. זה
גרם לי להרגיש נפלא לראות אותם כ"כ אוהבים. אז זהו, שלא. זה
גרם לי גם להרגיש טוב שכשנכנסתי היא הלכה אליו והייתי צריכה
ללכת חצי מהדרך עד שראיתי אותה, במקום שהיא תחכה לי בחוץ. אז
זהו, שגם זה לא. זה גם גרם לי להרגיש מדהים כשהיא דיברה איתו
בטלפון בערך חצי מהדרך כשהיא היתה איתי. באמת שמזמן הם לא היו
יחד... לא מספיק זה שהיא איתו בערך 80 שעות ביום ואותי היא
רואה פעם במיליון שנה. אז זהו, שגם את כל אלה לא.

יום לפני כן יצאתי לדייט. דווקא היה די נחמד לצאת עם בחור שכל
האינסטינקטים שלי אמרו לי לא לצאת איתו. צחקנו די הרבה. בעיקר
בגלל שהוא הביך אותי המון. ישבנו לשתות מילקשייק ושיחקנו
באולינג. הוא ניצח אותי ובגלל שהתערבנו על פרס, הייתי צריכה
לנשק אותו. איכשהו החלטתי להמשיך לצאת איתו, לפחות בנתיים. לא
רציתי להיות לבד בט"ו באב ורציתי ללכת לפסטיבל טעם הגלידה
בת"א. אבל בסוף איכשהו באחד ממבחני האמון שעשיתי לו הוא נכשל.
איכשהו יצא שהוא זה שהבריז לי בט"ו באב למרות שאני שאלתי אותו
אם בא לו לדחות את הפגישה. בקיצר זרקתי אותו. גם ככה לשם שלו
יש אנרגיות שליליות והוא לא מרוויח כסף והוא מדבר בצורה גסה
ויש לו כלב. אנ'לא מתה על כלבים.

שיהיה.

באותו יום מחקתי גם את הרשימת מסנג`ר שלי. לא מחקתי רק את הבני
משפחה שלי. ועדיין הרגשתי גרוע. אין לי אף אחד בעולם והחיים רק
ממשיכים לעצבן ולאכזב. הצלחתי לריב ולהרחיק את כולם ואלה
שממשיכים לשלוח לי הודעות הם  האנשים שאני לא רוצה...

ובכלל איזה אנשים אני כן רוצה שיהיו חברים שלי? מה זה בעצם
חברות? האם יש בזה טעם בכלל? כרגע אין לי זמן לכלום. הייתי
אמורה ללמוד, הייתי אמורה לסדר את החדר- אבל למי יש כח ככה,
כשהכל נראה כאילו חסר טעם?

עכשיו איכשהו המצב רוח טוב יותר. ביום שבת החברה הלכאורה הכי
טובה שלי קפצה לבקר אותי בחנות (שוב - עם החבר). מאוחר יותר,
הגיע איזה בחור שהכרתי לפני כמה שבועות במנסג'ר והיה איתי
בחנות שלוש שעות. בערב יצאתי עם המשפחה לחגוג יומולדת לאחי
והתבשרתי שאני עומדת להיות דודה (בלי עין הרע ובעזרת השם). יום
למחרת לקוח קבוע התחיל איתי (וסירבתי לו)  ואחה"צ יצאתי עם
החברה מהצבא להסתובב בקניון. אח"כ היו לי לימודים, עבודה, ושוב
הבחור שבילה איתי בחנות התקשר ונורא רצה לצאת ואפילו ידיד שלי
נזכר בי והתקשר אליי. איכשהו התחיל להיות לי טיפ טיפה סדר
בחיים...

את הכדורים עוד לא הוצאתי. איך אני אדע אם להתשמש בהם בכלל או
לא? יחסית עכשיו כאמור אני מרגישה טוב, אבל יש לי תור
לפסיכאטרית ב - 27 לחודש. ואם אני לא אקח את הכדורים, מה אני
אומר לה? אני מקווה שהכדורים האלה יעזרו.