זהו עיבוד של סיפור אמיתי שסופר לי. הפרטים כולם שונו ואין
שום קשר בין הדמויות האמיתיות לבין הדמויות בסיפור, בין לענין
השמות, העיסוק וכל פרט אישי אחר.

אחרי שלושים שנה, ראיתי שוב את אוהד, את האיש בגללו עמדו חיי
מלכת. הוא היה גבוה ושזוף, שערו שהאפיר עדיין מלא ועמידתו
מקרינה ביטחון עצמי של איש המכיר בערך עצמו. שלמותו נפגמה רק
מתחילתה של כרס שהחל לצמח. חייכתי לעצמי חיוך מר כשראיתי את
אשתו לצידו. ניסיתי לדמיין עצמי עומדת במקומה, אבל אז הדמעות
טשטשו את מבטי. אכן, בין כל הגברים שהגיעו לפגישת המחזור, הוא
היה זה ששיני הזמן כמעט ולא שינו בו דבר. אודה על האמת, על אף
שמעגלי חיינו שוב לא נפגשו, שמרתי איתו על קשר. לא, לא, אל
תתפסו לכל טעות. לא פגשתי אותו מאז. אבל האיש שהפך למומחה
בתחומו הרבה לככב בכתבות עיתונאיות ובפנלים מלומדים בטלביזיה.

אני יודעת כי יש בי פגם. לא משהו נראה לעין. סוג של צלקת
פנימית בלתי נראית. אני סובלת מחוסר יכולת ליצור קשר עם גברים.
פסיכולוגים ופסיכיאטרים התעשרו על חשבון הטיפולים בי, אבל לי
הם לא עזרו. חיי צרבו בתוכי צלקת ששום דבר לא הצליח לרפא.
מצחיק הדבר שהצלקת לא פגעה בקשריי החברתיים האחרים ובכל שנות
לימודי הייתי מלכת הכתה.

לכם, הקוראים האלמונים אוכל לספר את האמת שאני מסתירה. זהו חלק
מן הטיפול שמוצע לי, לחשוף עצמי אנונימית, לראות תגובות של
אנשים. אולי זה יעזור. סודי הוא - אני בת של אישה מוכה. אבי,
רופא מכובד ומצליח, היה איש מקסים כלפי חוץ. הכול במשפחתי היה
כלפי חוץ. כלפי חוץ הוריי היו זוג מאושר, בית הורי היה בית ועד
לחבריהם וחברי, אחי ואני היינו הילדים המושלמים. אבל הכול היה
כלפי חוץ ובשעה שזרים סבבונו. כלפי פנים זה היה נורא. אבי נהג
להכות את אימי באופן שיטתי. כמעט בכל דבר שעשתה נכשלה, לא בגלל
חוסר כישרון כמו בגלל הפחד מאבי. מה הוא יגיד ומה הוא יעשה
בחזרתו הביתה. הפחד הוא יועץ רע, וככל שהשתדלה האם להשביע
רצונו כך נכשלה, וכל כישלון גרר אחריו את טקס המכות. לא אלאה
אתכם בסיפורים. כל שאומר הוא שכל מכה שהכה אבי את אימי הוסיפה
לבנה לחומת המגן שבניתי לעצמי מפני המין הגברי. גם אחי לא נותר
ללא צלקות, אבל אצלו התבנית חזרה על עצמה. הוא עצמו הפך לגבר
מכה.

חיי התנהלו בשני מסלולים מקבילים. המסלול האחד היה סוגה
בשושנים. המסלול השני, "בתה של האישה המוכה", כפי שנהגתי לכנות
את עצמי, הרס את חיי. לא הייתה לי עזרת אב או אם, גם לא אחים
גדולים. רק אני לעצמי. את חברותיי וחבריי בודאי שלא יכולתי
לשתף. כך התפתחה אישיותי הכפולה. בעניינים חברתיים כלליים,
מקום שהפעילות הייתה בצוותא, חגגתי ופרחתי. אבל כשבגרתי
והנערים ניסו אליי דבר, ננעלתי ונסגרתי. גם היום הכפילות
קיימת. קריירה מקצועית מזהירה מצד אחד וחיי רווקות וחוסר יכולת
ליצור קשר עם גבר מצד שני.

את אוהד, האיש שאהב אותי ואני אהבתי, איבדתי. בכל פעם ששוחחנו
היינו ממריאים אל על. בכל פעם שנגע בי קפאתי. ניסיתי, שהדי
במרומים, לטפל בעצמי. כן, גם טיפול מקצועי. אבל כל פעם שנגע
בי, בין נגיעה תמה ובין נגיעה מפנקת, הייתי רואה את דמות אבי
המכה וקופאת. אוהד היה סבלני איתי. אני אפילו חושבת שהוא ידע
את האמת. אני עצמי ניסיתי להיות לו חברה אמיתית, שיחקתי אותה
כפי שאומרים היום. אפילו הצלחתי לשכב איתו, אבל רגשית הייתי
אטומה. אחר שהשתחררתי מן הצבא, נסעתי לחו"ל ללמוד אמנות. אבי
הסכים לממן את לימודיי. נפרדתי מהוריי ואחי, נפרדתי מאוהד,
נסעתי לחו"ל וקיוויתי לטוב.

בחו"ל ניסיתי להשתנות. תחילה היו לי ים של גברים מזדמנים, אולם
זה דיכא אותי. הפכתי בררנית ולאט לאט נותרתי לבדי. חשבתי רבות
על אוהד. מעולם לא פגשתי גבר אחר כמותו. עקבתי אחר התפתחותו
המקצועית ותחושת ההחמצה אפפה אותי והחלטתי להתנזר מגברים. אני
יודעת שרצוי היה שאתמודד עם פחדיי, אבל בחרתי לברוח. חזרתי
ארצה כעבור עשור, אמנית מצליחה בעלת שם. הסטודיו שלי הומה
מבקרים, אני משתתפת בתערוכות ואני מלמדת באוניברסיטה. זהו. זו
אני לפניכם. חשופה לחלוטין, לשיפוטכם.