[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה







יעל צבעוני
/
בשידור חוקר

זה לא שהיא מפחדת משודדים, אבל זה לא יכול להיות שהמקרר עושה
את כל הקולות האלה לבד. כל פעם כשדנה שאלה את אמא מה זה הרעשים
האלה היא ענתה, זה מהמקרר. אבל יש כ"כ הרבה רעשים ורחשים. כאלה
שנשמעים אחידים ואחרים שנשמעים כאילו משהו מכרסם, מפסיק וממשיך
לכרסם. דנה לא מצליחה להירדם והיא מתיישבת, כמו לאיים על המקרר
שהיא עומדת לגשת אליו, ובעצם לבדוק שבאמת ממנו יוצאים כל
הרעשים האלה, אבל איך שהיא מתרוממת הרעשים פוסקים והיא נשכבת
במיטה, מתעטפת בשמיכת הפוך הסינטטי ומחכה שהמחשבות המפחידות
יעזבו אותה בשקט.
דנה נשארה ערה עד מאוחר וראתה 'בשידור חוקר'. אמא לא הסכימה לה
להישאר לחלק השני בו מראים אם הצליחו לתפוס מישהו והיא ניסתה
להגיד לאמא שזה חשוב, ומה שבאמת רצתה להגיד זה שאם היא תדע
שתפסו את ההוא שאונס רגע לפני שההן מגיעות הביתה, אז היא תדע
שהכול בסדר. היא מנסה לסלק את המחשבה הזאת אבל לא מצליחה. הן
היו כבר ממש כמעט בבית, ממש כמעט. זאת לא הפעם הראשונה שדנה
רואה 'בשידור חוקר'. זאת תכנית שהיא מאד אוהבת, אבל כשמשחקים
את הדמות היא מרגישה שזה אמתי ורוצה לא להסתכל, ובכל זאת
מסתכלת. והקול של רפי גינת די מפחיד אותה. לידו הרעש של המקרר
נשמע כמו תיבת נגינה.
דנה מדליקה את האור. רק שתיים וחצי. בחוץ חתולים מייללים ולרגע
היללה נשמעת כמו צווחה של אישה, והיא חושבת שאולי היא צריכה
להתקשר למשטרה או לרפי גינת אבל אפילו לא מעזה להציץ מהחלון.
עכשיו, כשהאור דולק, הכול קצת פחות מפחיד ודנה הולכת להדליק את
האור גם במסדרון, למרות שכבר שנתיים היא ישנה בחושך מצרים אחרי
שהחליטה שהיא לא צריכה להשאיר אור, הרי היא לא תפחד מהחושך אם
תלמד לישון אתו. ובהתחלה זה היה מפחיד והיא דאגה שהיא עיוורת
כי גם כשפתחה את העיניים חזק חזק לא ראתה כלום, אבל פתאום
התגלו לה ניצוצות דרך החריצים של התריסים והיא ידעה שיש אור,
והבינה שהיא עכשיו בחושך ובכל פעם כשתרצה להדליק את האור היא
יכולה. דנה מכבה את האור בחדר, שיישאר רק ההוא במסדרון, ומנסה
להירדם. היא עוצמת את העיניים וכל הזמן חושבת על האור במסדרון
ועל זה שהיא כבר לא ילדה קטנה ושמה פתאום היא כל כך מפחדת וקמה
ומכבה את האור במסדרון וחוזרת למיטה.
הקולות ההם שום באים. זה המקרר, היא שבה ואומרת לעצמה, הוא
עושה כל מיני קולות וקול אחד נשמע כמו פתיחת דלת, אבל זה לא,
זה המקרר, זה הכול המקרר. יש לה פיפי והיא קצת מפחדת לקום
ולעשות אבל זה נהיה דחוף אז היא מחליטה קודם להדליק את האור
בחדר ולעשות קצת רעש כדי שאם זה באמת שודד הוא ישמע אותה ויברח
והיא לא תצטרך לראות אותו. אם באמת יש שודד, היא מעדיפה שהוא
יבוא אחר כך, כשהיא תישן ולא עכשיו כשהיא ערה. פעם דנה ראתה
בטלוויזיה מישהו שבא לבתים בלילות והולך בלי להעיר אף אחד. אבל
הייתה זקנה אחת שהתעוררה, אז הוא נתן לה בראש מכה עם מקל של
מטאטא והיא מתה. ובגלל זה דנה מבקשת עכשיו בלי לדעת ממי, שאם
זה שודד אז שילך לפני שהיא הולכת לשירותים, אפילו אם זה אומר
שהוא יחזור אחר כך.
דנה עוד לא קמה, היא מנסה לעשות קולות של ישנה ולהקשיב. נדמה
לה שאין רעשים כשהיא לבסוף קמה בלי להדליק את האור והולכת
לשירותים בשקט. בדרך היא נתקלת בקיר במסדרון והלב שלה דופק מהר
ובכל זאת מגיעה עד לשירותים, יושבת על האסלה הקרה ועושה פיפי
ומבקשת שיצא מהר אבל הוא יוצא לאט ולא רוצה להיגמר. דנה לא
מורידה את המים, אבל זה לא רק בגלל השודד, זה תמיד היא עושה
בלילה, כי הדלת של יוני פתוחה והיא לא רוצה להעיר אותו ובטח
שלא עכשיו.
כשדנה שוב שוכבת במיטה, מכוסה כולה בחושך כי היום התריסים
מוגפים עד למטה, היא מנסה לחשוב על דברים שמחים. זה מה שגילה
אמרה להם לעשות כל פעם כשהם מפחדים ממשהו, אפילו שאף אחד לא
הרים את היד כשהיא שאלה מי לפעמים פוחד. דנה חושבת על הצחוק של
יוני ועל איך שהוא קורא לה דה-די ועל זה שאבא ואמא אמרו שהם
ייקחו אותה לחוץ לארץ והיא מנסה לדמיין איך נראה חוץ לארץ והיא
רואה רחובות גדולים וצבעוניים ובכל מקום יש דוכנים שמוכרים בהם
צמר גפן מתוק ומסביבה יש המון ילדים וכולם מסתכלים עליה, כי הם
יודעים שהיא באה ממקום אחר והם רוצים להיות אתה ומקיפים אותה,
אבל היא הולכת, היא לא יכולה, היא באה עם אבא ואמא שגם רוצים
להיות אתה. והמטוס לשם זה כמו ציפור גדולה שלוקחת אותם, אבל לא
רק אותם, אבא אמר שיש עוד הרבה אנשים על המטוס והם יהיו גבוה
גבוה בשמים ואז היא תקרא את כל המכתבים שהחברות שלה יכתבו לה
לטיסה, כי אם נטע קיבלה אין סיבה שהיא לא תקבל, ותאכל במבה
וסוכריות קופצות.
עכשיו דנה כבר לא מפחדת, כי אפילו שחושך היא רואה הרבה צבעים
והיא חושבת שהשיטה של גילה באמת עובדת והיא לא יודעת אם להגיד
את זה מחר לגילה כי אז היא תדע שהיא פוחדת משודדים ואולי גם
מרוצחים, שדנה אף פעם לא הצליחה להבין למה שמישהו יעשה דבר
כזה. לשדוד היא מבינה, שזה מישהו שנניח אין לו אוכל אז הוא בא
לשדוד אוכל, אבל למה לרצוח? פעם היא חשבה שאין דבר כזה רוצח,
אבל עכשיו היא יודעת שיש וגם היא יודעת שיש דבר כזה אונס. יש
אחד קבוע ברחביה ויש גם אחד בקריות שזה בצפון, רחוק רחוק ממנה,
והוא אונס בסדרות כמו שיש סדרות חשבון שאחרי כל מספר יש מספר
אחר שקשור אליו ורק הוא יכול לבוא אחריו, לא אף אחד אחר, והיא
מקווה שהיא אף פעם לא תיכנס לסדרה כזאת. עוד לא תפסו את שני
האונסים, אלא אם כן תפסו אותם בחלק השני שהיא לא ראתה, כי
ציירו ציור שלהם ואולי מישהו זיהה אותם לפי הציור. כשראתה את
"נשיקה במצ"ח" אז היה שם איש אונס ג'ינג'י, והיא חושבת שמתאים
לאונסים להיות ג'ינג'ים, אפילו שבשידור חוקר אמרו על אחד מהם
ששערו שחור אפרפר. והיא מאד נזהרת מג'ינג'ים וגם מנהגי מוניות.
דנה חושבת שהיא הייתה יודעת לזהות מישהו כזה, כי נניח בסרט היא
ישר ידעה שאסור לה לעלות למכונית, אפילו שעוד לא ידעו אז מה
הולך לקרות, והיא רצתה להגיד לה שתרד מהר, עוד לפני שהם נכנסו
ליער.
הבית שקט עכשיו ולדנה נדמה שהיא הגנה על הבית, היא הבריחה את
השודד כשהלכה לעשות פיפי וטוב שלא קיבלה מקל על הראש. עכשיו
הוא יגיד לכל החברים שלו השודדים שלא יתקרבו. היא מנסה להירדם
ולא מבינה איך זה שהיא עוד טיפ טיפה פוחדת.







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
את יודעת שאת
ממש מנותקת
מהחיים שלך?

אז זה הצפצוף
המעצבן
באוזן...

המנותקת


תרומה לבמה




בבמה מאז 26/5/07 3:12
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
יעל צבעוני

© 1998-2024 זכויות שמורות לבמה חדשה