הסדינים הלבנים כרוכים סביב רגליי כמו נחש, ספוגים בזיעת
הלילה. לוסי שוכבת לידי, עדיין ישנה. אני בוחן את חזה העולה
ויורד וסופר את נשימותיה השטחיות והמהירות. לפי כפות רגליה
חסרות המנוחה והיבבות, היא חווה ברגע זה סיוט. אולי על צבי,
אולי לא. בכל מקרה, בכדי לספר את הסיפור כמו שצריך אני צריך
להתחיל מהתחלה, מספר ימים קודם לכן.
לוסי זאת הכלבה שלי. כלבה אמיתית, לא כמו תמר, חברתי. או חברתי
לשעבר, יותר נכון. היא מעורבת, חומה, ויש לה נקודה לבנה על גשר
האף, אבל החלטתי לחסוך לכולם את הקלישאה המעצבנת ולוותר על השם
כתם. מצאתי אותה לפני בדיוק שבועיים. זה קרה כשחזרתי מדייט עם
תמר. הסתובבתי חסר מעש ברחוב, קצת מבואס שבכל זאת אחזור לבד
הביתה, כששמעתי קולות נהימה וצעקות מגן השעשועים הקרוב. קרבתי
והבחנתי בגבר בגיל העמידה, נמוך, שמנמן ומקריח, דופק מכות
לכלבה מפוחדת, שניסתה לנשוך בשארית כוחה את רגלו. קרבתי אליהם.
הגבר הבחין בדמותי המתקרבת והחל לנופף בידיו ולהתחנן לעזרה.
דבריו היו מבולבלים.
ניסיתי לשכנע אותו להפסיק: "מה אתה עושה לכלבה הזאת, אתה דפוק
בראש או מה?!" הוא גנח והסתובב לעברי. משהו בעיניו, משהו
בעיניים לא היה נורמאלי, אך לא הצלחתי לשים את האצבע על מה
בדיוק היה כל כך מוזר בהן. הוא שעט אליי כחזיר בר מסתער.
ניסיתי להדוף אותו אך לא הצלחתי ותוך שניות הייתי על החצץ. הוא
רכן מעליי, זיעתו מטפטפת על פניי, וצחק. לא חייך או גיחך, אבל
ממש צחק. "מטורף", סיננתי מבין שיניי.
"אני מטורף?" קולו, המאופיין על ידי טון בלתי שפוי, היה
מחוספס, כמי שעישן סיגריות רבות במהלך חייו, "הכלבה הזאת, היא
מטורפת. בעצם אולי היא השפויה ביותר מכולנו!" זה גרם לצחוקו
לגבור, הוא ביטא את המילים בקושי, דמעות זלגו מזוויות עיניו.
הוא המשיך. "זה התפקיד שלי לסיים את העבודה, אתה מבין? הכול
באשמתי..." הוא התמוטט, אבל ממש התמוטט, ככה פתאום, בלי שום
התראה מוקדמת. הצד הקדמי של גופו המצחין הוטח בחוזקה בחצץ.
ניצלתי את ההזדמנות, התרוממתי למרות הכאבים בראשי החבול,
ודפקתי לשמנמן הפסיכוטי כדור בראש. הכלבה המייבבת שצפתה בכל
המחזה נשארה כנועה אך ראיתי הכרת תודה בעיניה הנוצצות. חיטטתי
בכיסי מעילו של השמן ולאחר חיפוש קצר מצאתי ארנק עור מפוצץ
בכסף. אך לא הכסף הוא שעניין אותי. לקחתי את תעודת הזהות שלו,
תחבתי אותה לכיסי, הרמתי את הכלבה בזרועותיי כמו תינוק והלכתי
הביתה.
קראתי לה לוסי לו, על שם השחקנית, או בקיצור לוסי, בגלל האומץ
שלה. בבית קילחתי אותה, עטפתי אותה במגבת, והבאתי אותה למיטה
איתי. היא ישר נרדמה. הוצאתי את תעודת הזהות והשתרעתי על המיטה
לצדה. "צבי יחזקאל, נולד בשנת 1980, גרוש... רגע, 1980?!",
לרגע שכחתי מהכלבה והרהרתי בפרט מטריד זה. הגבר שבו אני נאבקתי
נראה לפחות בן חמישים. נזכרתי בשיחות העידוד שנהגתי לתת לתמר
ובמשפט "אל תתבאסי, יש אנשים שפשוט נראים מבוגרים לגילם". איפה
הייתי? אהה, השמן. נרדמתי בלי אפילו להרגיש, ישנתי כמו אבן.
תמר הגיעה בבוקר והעירה אותי בעדינות, קצת חוששת מהתגובה שלי.
היא ידעה שאני שונא כשמעירים אותי ומסוגל לרצוח בלי לחשוב
פעמיים. "הכול רפלקסים, מותק", הסברתי לה פעם כשהתלוננה על
כך.
באותו בוקר התעוררתי במצב רוח שובב. התעוררתי אך לא פקחתי את
עיניי, ולאחר מספר שניות שבהן תמר המשיכה לנסות להעיר אותי,
פקחתי את עיניי וצעקתי "בו!" היא זינקה אחורה בתנועה חדה,
נתקלה בערימת בגדים ונפלה אחורה. ראשה נחבט ברצפה וזרם דקיק של
דם החל זורם אל הרצפה. לוסי, שעד עכשיו ישנה, התעוררה
בפתאומיות. היא הביטה סביבה, ותוך כדי אפה רעד כמו ויברטור.
עיניה לכדו את תמר חסרת ההכרה, והיא זינקה אליה. לשונה הורודה
החלה ללקק את הדם שבינתיים הפך מזרם דק לשלולית ההולכת וגדלה.
גיחכתי, אולי מצאתי דרך לחסוך בבונזו. מבלי להזיז את מבטי
המהופנט מלוסי ותמר, הרמתי את שפופרת הטלפון מהשידה וחייגתי
101.
באותו יום הכול השתנה. כשאני אומר הכול, אני מתכוון הכול.
תמר לא הייתה זקוקה לאשפוז ושוחררה, אספתי אותה במכוניתי ובדרך
לדירתה הצעתי לה לעבור לגור אצלי. היא הסכימה מבלי לחשוב
פעמיים וחייכה לעצמה כל הדרך. עליתי איתה לדירה וארזנו ביחד את
חפציה. כל העסק לקח פחות משעה, ובדרך החוצה נתקלתי בכלוב הענק
שבסלון. "קיבינימט! הלכה לי הזרת! ובכלל, מי לעזאזל שם כלוב של
תוכי על הרצפה?" קיפצתי קצת במקום, סובל את הכאב הנורא. התוכי
שבכלוב היה שייך לשותפתה הפסיכוטית של תמר. תמר התלוננה על
השותפה ללא הפסקה, וכמחווה לאהבתי לקחתי את התוכי ועזבתי את
הדירה. תמר לא אמרה דבר כשראתה את התוכי, אך ידעתי ששימחתי
אותה.
הימים הבאים היו גיהינום. התוכי המזורגג לא הפסיק לקשקש ולדבר.
תמר ואני לא הפסקנו לריב.
לוסי לא הפסיקה לנבוח. לא עליי, אלא על הציפור הטיפשונת.
הציפור המדברת. כנראה שהיא, כמוני, גם רצתה שהציפור תסתום מדי
פעם.
מדי ערב שחררתי את לוסי שלקחה את עצמה לטיולים היומיים. היא
מצאה את האוכל שלה בעצמה, אני מניח, מכיוון שהיא אף פעם לא
ביקשה דבר. כן, אני מודע לכך שכלבים לא מדברים, אך לא התכוונתי
לכך מילולית ואתם יודעים זאת! למשל, כשאני ותמר אכלנו, היא לא
התחננה לאוכל כמו הכלב הטיפש הממוצע, אלא רק רבצה על מקומה מול
הכלוב של התוכי.
ביום החמישי לחיי עם לוסי, התעכבתי בעבודה. הגעתי הביתה בשעה
מאוחרת, קרוב לחצות, ולהפתעתי חיכתה לי דירה ריקה. חושך
מצריים. המנורה בסלון לא עבדה. קיללתי בשקט תוך כדי לחיצה
חוזרת על המתג. גיששתי את דרכי באפילה אל הארון במטבח, ממנו
הוצאתי נורה חדשה. הושטתי את ידי אל המנורה בסלון אך נרתעתי
בבהלה כשכאב חד פילח את אצבעותיי. הנורה הייתה שבורה. בדקתי כל
נורה בדירה וכולן היו באותו מצב. הנחתי שלתמר היה התקף זעם או
משהו בסגנון, והסתלקה עם לוסי והתוכי. הייתי עייף וראשי לא פעל
כרגיל, אז החלטתי לפתור את המצב בבוקר. נרדמתי.
התעוררתי בעיניים צורבות, ולוסי לצידי.
הציפור ריחפה מעל ראשי והחזיקה דבר מה במקורה. לאחר מספר
ניסיונות תפסתי אותה בזנבה ובחנתי את השלל שמקורה החד כמעט
פילח לשניים. עצם, חלקה ונקייה לגמרי מבשר.
זרקתי את העצם הצידה ולוסי שהתעוררה בינתיים הסתערה עליה ובלעה
אותה תוך שניות ספורות. "הממ", רטנתי קצת ופניתי לחדר האמבטיה.
השתקפותי נגלתה במראה המנופצת, המרוחה בדם. "פאק!" הקמט הזה לא
היה שם אתמול.
תמר לא חזרה. אני מניח שהיא גילתה שאני מנהל רומן עם חצי מתל-
אביב, לדברים כאלו יש דרך להתגלות.