רועי
הימים התנהלו בעצלתיים והציפורים חגו מעל ראשו של רועי. דבר לא
קרה ודבר לא יקרה. השמש טרחה לצאת במפגין ולהוכיח שהכל חי
ונושם, אל מול האירוניה שבתנוחתו המתה למחצה של רועי על הערסל.
דבר לא יקרה, וכך היה לו טוב. ובזה סוכם העניין. "שתלך לעזאזל
החובה" הוא עישן לאוויר, "אני משתמט מהעולם. ושילכו גם היונים,
הם מחרבנות לי על הגג!"
הימים לא חלפו ואפילו דף אחד לא נכתב, ולו חצי. המשימה המכבירה
של סופר טרוד הייתה לו עניין של מה בכך. אילו רצה כל כך
הפרופסור שיכתוב ספר היה כותב אותו בעצמו. "אתה חייב את זה
לעצמך, ורק בשביל הכישרון המקולל הזה שנולדת איתו, שתחלוק אותו
עם העולם!"
"אבל פרופסור נכבד!" צחק רועי ונעמד בדרמתיות, "אין על מה
לכתוב, ואין על מי. אני כלומניק עם תעודות, לא חייב כלום לאף
אחד, לא רוצה שיהיו חייבים לי. ניירות אני מצליח בקושי לגלגל,
כי השכן שלי שוטר מחורבן. וחוץ מזה, הקיץ הגיע, החופש. אחחח!
תן לי קצת חופש, מה ביקשתי?"
הפרופסור בתשובה נענע בזקנו והמשיך הלאה. הוא אמר לרועי שזה
עניין של זמן, ושייקח אותו כמה שצריך, אך רועי לא טרח להבין.
אם היה לו כל כך הרבה כישרון הוא היה מוצא על מה לכתוב. הוא
היה מתיישב על השולחן, פותח את המחשב ומתחיל לזרום עם התודעה,
אך כלום. פעם אחת בלילה התעורר וחשב שידע שיש לו התחלה. הוא
מיהר אל המחשב, הדליק אותו, והתחיל לכתוב: "פעם היה בן אדם,
שחלם חלום מוזר. בחלום הוא מצא אהבת אמת, רגישה, יפה וטהורה.
כמו בספרים. אבל כשהתעורר, הוא ידע את האמת המרה - לא הייתה
ולא תהיה, האהבה שמצא הייתה הרס ופגע, וחורבן עצמי והדדי. וגם
בעצם, אין אהבה, לפחות לא אחת שנמשכת בכנות מעל לשנתיים."
והפרופסור קרע את הדף לחתיכות. לא לפני שצחק צחוק רועם. רועי
הביט בו ומשך בכתפיו כיודע דבר. ומאז הפרופסור נטל על עצמו
אחריות, ואמר לו ביתר חשיבות: "אני אמצא לך את האהבת אמת הזאת,
ואתה ידידי, תכתוב אותה כמו שצריך באמת. ואז אני אדע שאני לא
מבזבז את זמני לריק!" ולאחר כמה כוסות וויסקי הפרופסור נעמד,
אדום פנים ומיטלטל, והחליט שהוא עוזב את העיר לכמה ימים, ושהוא
יחזור עם בשורה חדשה לרועי. דבר אשר עשוי יהיה לשנות את תמונת
המצב בשטח. רועי צחק מהביטוי "תמונת המצב" אך כהרגלו ומהיכרותו
עם הפרופסור מזה שנים, ידע שצפויה לו הפתעה, והוא לא היה בטוח
שזה מוצא חן בעיניו.
ועדיין, השמש באה והלכה. הצהריים, כהרגלם, באו אחרי הבוקר,
ואחריהם הערב. דבר לא התחדש. הבית היה כמט ליפול, רעוע וגוסס,
מתחנן לשיפוץ, אך רועי מצא שטיפות הגשם אשר חדרו מבעד לגג
הקסימו אותו והפעימו את נפשו. אולי הייתה בו איזושהי רגישות,
הוא חשב, תולש עשבים שוטים מן הגינה. הוא התעטש פעמיים ואז
צחק. "כן בטח! אולי רגישות לצמחים!"
הוא התיישב על האדמה וחש את חומה מבעד למכנסיו הקצרות. ידיו
היו מלוכלכות מאדמה והוא נזכר איך הכיר את הפרופסור. הוא הביט
בטופס ירוק של הרשמה לקורס קצר של כתיבה. רועי מילא בהססנות,
הגיע בהססנות, וזכה למצטיין הקורס ללא היסוס כלל. ומאז דבק
אליו הפרופסור, שהתגלה מוזר יותר ויותר עם הזמן. הפרופסור כרכר
סביבו וחקר אותו על בוריו. רועי היה מנומס תחילה, מתחמק אל
השגרה, כשטען בפני הפרופסור שאם תהיה כוונתו לפצוח בקריירת
סופרים הוא לא לחוץ להתחילה דווקא כעת. אך הפרופסור רקע ברגלו
וגינה אותו על שהוא מתכחש לגורלו, וטובע בים הטיפשות של האנשים
סביב. רועי נאנח וידע כי הפרופסור רחוק מלהניח לו. הפרופסור
הזמין אותו לביתו ורועי, מוזר ככל שידע שזה, נענה לו בחיוב.
הוא גילה שהפרופסור וביתו הצנוע מרתקים. היו בביתו יותר ספרים
מהספרייה עצמה, חשב. והוא שתה אלכוהול כשד. היה יכול להיות לו
מבט של השטן, רועי חשב בצחוק. מבטו של הפרופסור היה כחול וחודר
כל כך, שהוא היה בטוח שנערות בגילו נשפכו לרגליו בסומק, וזאת
למרות שערו המאפיר. נרעדו לנוכח החיוך הפלרטטני, ולנוכח התוגה
העמוקה בעיניו שהיוותה ניגוד מעניין. הוא היה חכם בתורה כרב,
ומושחת בדעותיו כפוליטיקאי ממולח. או עבריין.
בכל האופנים, הוא מצא שעם הפרופסור הוודקה זרמה, וכמו כן גם
העולם שחשף את עצמו בפניו נפתח וגילה לו צדדים שלא היה מודע
להם. לא היה צורך להגיע פיזית אל מקומות אחרים כדי ליהנות
מעולמות אחרים. די היה להכיר את הבן אדם הנכון, שבה מכאלו. הם
ישבו במרפסת היוקרתית של הפרופסור בחוץ וניסו להמציא בדיחות
גסות חדשות, והכוכבים מנצנצים מעל. למרות הערעור הפנימי של
רועי, נרקמה ביניהם ידידות עמוקה, ואולי קשר מהותי מסוים שהיה
חשוב לו, לרועי. גם אם בלתי שגרתי.

"קום ידידי! כי 'תאות עצל תמיתנו, כי-מאנו ידיו לעשות. כל-היום
התאוה תאוה, וצדיק יתן ולא יחשך'."
"מה זה אומר לעזאזל?"
"זה אומר קום יא עצלן, תעיף את הוודקה המסריחה הזאת ועשה
מעשה!"
"קודם כל, זאת הוודקה שלך. דבר שני, איך אתה מצטט כל הזמן
מהתנ"ך, אם אתה מאמין גדול כל כך של המפץ הגדול!"
עיניו של הפרופסור נצצו, "ועדיין רועי, האם יש מאין? זו לא
חוכמה גדולה לתלות את כל כולך רק במדע, כי גם הוא, מתברר שוב
ושוב, אינו מוחלט. תראה את האנשים המסכנים שהיו בטוחים שהעולם
שטוח!", הוא הצביע כלפי מעלה, "יצירי האל? האדם הוא מכונה ללא
רבב, וגם בעוד מיליוני שנים לא נצליח לבנות אחת כמוה, אך עדיין
זו הזכות שלנו שאנו חולקים זה עם זה את התנ"ך. להבין את התנ"ך,
משמעו להבין את נפשו השטנית של האדם, ועם זו הרחמנית כמעט כאל
היושב במרומים. אין דבר קסום מעושרו של התנ"ך." הוא השתעל פעם
או פעמיים את שיעולו המטריד והחזיק את לבו: "זה מתקרב לאהבה.
והרי גם ציניקנים ידעו, שאין דבר בעולם הזה שחשוב יותר מאהבה.
וגם המתבודדים הזרים ביותר בעולם מחפשים אותה, וזו לא בושה
רועי, כי היא לא תמיד תבוא בעצמה. השלמות באהבה, חסרת אגואיזם,
דומה היא לאלוהים..."
"אוי באמת פרופסור! ולמה לנו להיות כל כך דומים לאלוהים? ולמה
לנו להודות כל היום שהוא שם אותנו פה, הרי לא ביקשנו להיות פה,
לפי זכרוני! בשביל מה הוא נתן לנו את הדבר הזה 'חיים' אם ממילא
זה רק אומר שאנחנו 'לא מתים', ואין הרבה באמצע שמצדיק את
קיומנו. אלא אם כן תסביר לי אחרת ואולי אני אמצא סיבה טובה
לקום מהערסל הנוח שלי ולהניח את הוודקה הטעימה שלי ולהבין מה
לעזאזל אתה רוצה מהחיים שלי"
"רועי רועי, "הוא הנהן וחייך, "בימים כאלה אני אוהב להיות
בקרבך! אתה מלא וגדוש בדימויים שלא מן העולם הזה.  באמת אל לנו
לנסות להבין כל הזמן את המתרחש, אלא, איך אתם אומרים הילדים?
לזרום איתו!"
"הילדים? לזרום?" רועי צחק בקול. היה לו דרך, לפרופסור, לרכך
את מצב העניינים.
"כן. לזרום. ועכשיו תזיז את התחת כי אף אחד לא תחכה לחסדך,
שיכור ובטלן, וזו היא מצווה לקיים אהבה. שנאמר: 'לא טוב היות
האדם לבדו, אעשה לו עזר כנגדו' ויצור אלוהים..."
"אוהו! אני קם לפני שתתחיל עם סיפורי התנ"ך שלך. וכדאי לך שזה
יהיה טוב, כי זאת מנוחת הצהריים שלי!"
"חה! כאילו שאתה מבדיל בין שנת הלילה למנוחה בצהריים."

הם הלכו בשביל התלול. האדמה היה קשה תחתיהם, השמש פקדה את
ראשיהם וידיהם הזיעו. מרחוק נראו כצמד מוזר כמעה. הפרופסור,
גבוה, מעט צולע ברגלו הימנית, ורועי לא טרח לשאול מדוע, הולך
בכובד ראש ומצחו חרוש קמטי חשיבה. רועי, במכנסיו הקצרות ושערו
הארוך יחסית, וסנדליו הקרועים משתרכים איתו על הקרקע. למראה
סנדליו הבלויות של רועי, עיוות הפרופסור את פרצופו אך לא
הוסיף. הפרופסור הלך בבגדיו הנאים, בחולצה קצרה וכחולה שהוכנסה
למכנסיו המחויטים. נאה ושקט היה, ורועי, אפוף בהילה בלתי
מוסברת של שאננות ואופטימיות שאינה תלויה בדבר. הרי התייחס אל
חייו ואל מותו בזלזול אשר נבע מהפחד והרצון להישאר אנמי אל מול
תלאות החיים. חי לבדו, עושה ככל העולה על רוחו, מובטל ולמראית
עין חסר כל. רועי חשב במרור על מצבו, ועל כך שכל מה שיש לו זה
הפרופסור המבוגר. ולכן לא היה אכפת לו להשתרך אחריו ולראות לאן
יוביל השביל התלול.  הוא מצא שהפרופסור הוביל אותו לטנדר ישנה
שחנתה ליד שני עצים. היא נראתה מאובקת ושובקת חיים, כאילו לא
הזיזו אותה ממקום חנייתה במשך שנים.
"זה שלך?" צחק רועי. "חשבתי שיש לך וולוו, או משהו כזה."
"רועי! הרבה דברים שחשבת, תמחק אותם. לא נאות לאדם לחשוב הרבה
מדי על בן אדם לפני שהכיר אותו באמת."
"יופי. אז עושים טיול? לאן? ללונה פארק? כי תמיד חלמתי לנסוע
ברכבת הרים עם קשישא מזדקן לפני שאמות."
הפרופסור הביט בו בתוכחה: "לא ליצן. אנחנו לא הולכים ללונה
פארק. אם כי, הייתי אומר, שאולי אתה צריך. אני לא בטוח שחווית
את חווית הלונה פארק עד תומה בילדותך! אבל לא נכנס לזה עכשיו.
קח," הוא זרק לעברו את מפתחות הרכב ורועי מיהר לתפוס.
"מה? אני נוהג? הפרופסור! אתה מכסה טפח ומגלה טפחיים!"
"הפוך! או שזה לא משנה. בכל אופן, אין לי כוח להגיגים חסרי
החשיבות הללו. הם לא תורמים דבר. ולכן, תפוס פיקוד וסע. זו
הכתובת, פחות או יותר, היא מובילה אל המיקום בכל אופן"
הוא מסר לו פיסת נייר קטנה ועליה כתובת ישנה. רועי משך בכתפיו
ונכנס אל המכונית, שכפי המצופה, כלל לא הייתה נעולה.
הפרופסור צלע אל הצד השני ונכנס. "אגב רועי, רק דבר אחד לפני
שניסע, בבקשה אל תקרא לי יותר קשישא. הייתי רוצה להאמין שעדיין
לא הגיעה השעה. ועכשיו סע, כי 'הצדיקים אומרים מעט ועושים
הרבה' "
"הרמב"ם?"
"חז"ל" ענה במרמור קל.

היא ישבה במעגל, עם אוסף של אנשים תמוהים משהו. רועי היסס.
הפרופסור קרא אחריו, ורועי זיהה את פניו הנרגשים. כשהתלהב מדבר
כלשהו, כמו אז, כשקרא לרועי ובישר לו שעבודתו הייתה טובה מאוד,
בלשון המעטה. סקרנותו של רועי התעוררה. בחור אחד, ארוך וצעיר,
החזיק בגיטרה על ברכיו. הבחורה שרועי הבחין בה לראשונה הייתה
בעלת שיער ארוך ושחור וגומות חן. מבטה מבויש, עיניה תכולות.
"היא ממש נס הא?" לחש באוזנו הפרופסור. "הפרופסור," לחש אליו
רועי בחזרה, "אתה לא מבוגר מדי לאירועי-צוותא של נעורים על
הדשא בהנחיית ה... בודהה עם הגיטרה הזה?"
"מה? לפעמים אני לא מבין אותך רועי, באמת. בוא ותצטרף לכולם,
אנחנו עושים את זה כל סוף שבוע, ליד האגם..." הוא החל לתאר את
פעילותם רוחשת החיים אך הבחור, שרועי כינה אותו בתור בודהה,
לפתע הרים את מבטו וקרא בלהט: "הפרופסור! הבאת את בן טיפוחייך?
סוף סוף. אתה בטח רועי נכון? שמענו הרבה עלייך. בוא תצטרף.
רונה'לה תפני לו מקום לידך."
רועי הביט בו במבוכה וחייך בסתמיות. הוא התיישב ליד היפיפייה
השקטה שלא הביטה בו.
"טוב. אז עכשיו שכולנו כאן," החל לומר הבחור עם הגיטרה. "וגם
אתה רועי," הוא חייך אליו בחיוך שרועי נרתע מעט ממנו. "אפשר
להתחיל בסיפורים."
"סיפורים?"
"כן, מה הפרופסור לא אמר לך? נו באמת, טוב הוא ככה לפעמים.
מסתורי. אוהב הפתעות. הפרופסור כינס את כולנו כדי שנספר
סיפורים. אתה תמצא שזה יותר מענג מכל דבר אחר שעשית, או יותר
שנוא. אם תאהב, תתמכר. אנחנו שוכבים לאחור על הדשא הקריר,
עוצמים את העיניים ומספרים."
"זאת מעין סדנא טיפולית כזאת? אוי אם ציפי המורה שלי עליה
השלום הייתה רואה את זה, הייתה מתמוגגת. לטענתה אני פגע של
הטבע, טעות הגורל..." הוא המשיך עד שפגש במבטה הנרגז של הבחורה
ושתק. הייתה בה עוצמה שקטה, ובזעף הוא מצא שהוא רוצה להביא
אותה על סיפוקה ולכן משך בכתפיו: "נו מילא, מה יש לי יותר טוב
לעשות?"
"יפה אמרת. ולכן נרשה לפרופסור להתחיל. תכין את עצמך, הפרופסור
אמר שהיום יבשר דבר מה בעל חשיבות רבה לשניים מן הנוכחים, ויש
לי הרושם שאתה אחד מהם רועי. ואנחנו כאן כדי להקשיב."
כפות ידיו של רועי הזיעו. הלילה ירד סביבם והוא חש מבושם.
הבחור פרט על מיתריו שיר לא מוכר, אך יפה, והבחורה הביטה בו
בעיניים גדולות. היא הושיטה לו את כפות ידיה והוא אחז אותן
מיד, לא מבין למה. הגורל היה גדול ממנו הערב, והוא, לפי דבריו
של הפרופסור, 'זרם'.
"כשהייתי צעיר," החל הפרופסור, "עדיין עול בימים, וכן, הייתי
פעם כזה, אבי היה חולה מאוד. אז, התרופות היו דלות והמאמצים
להשאירו בחיים הלכו ונדלו. אבי היה איש של חורף. כשהגשם הביא
עמו את ריח האדמה הרטובה הוא שמח, ואמר שטוב למות ביום שכזה.
הוא העריץ אדמוניות ולכן שתלנו אותן על קברו, שעמד קר ובודד
במשך שנים. אך אבי לא הלך לעולמו בלי להשאיר אחריו הבטחה להמשך
דורו, הבן אלף היה ממזר גדול." האנשים במעגל צחקו ורועי גיחך.
"הוא הביא אליי את אשתי, עליה השלום, מן הצד השני של הים. הוא
מצא אותה למעני. ובתחילה רעמה אהבתנו. פרחה כשושנים וצהלה.
אביה טיפח אותה ודחק בה. טען כי אסתר, אשתי עליה השלום, הייתה
האם והרעיה המושלמת. והיה לה כישרון להמציא עלילות שווא, לבדות
אגדות מדמיונה השטני. היא כרכה אותי אחר אצבעה ובחיוכה הכובש
משכה אותי אל תהומות הדמיון הבזויים ביותר. כעיוור הלכתי אחריה
והנחתי לה לעשות כעולה על רוחה, והיא, בתמורה, שתתה את דמי,
ואת תאוותי. ואבי, צדק בדבר אחד: היא אכן הייתה אם למופת. היא
הולידה את רועי, תינוק אמיץ וחייכן."
רועי פקח את עיניו ובלע את רוקו. ידיה של הבחורה אחזו בו כבקרש
הצלה. "היא כינתה אותו רועי. שנאמר: 'מזמור לדויד, יהוה רועי,
לא אחסר'. אך בי נשבעתי, יהווה לא היה עמה אפילו דקה. לאחר
לידתה הייתה כארורה ומקוללת ונרדפת ע"י השדים. חזיונות
ותעתועים החלו פוקדים אותה בלילה והייתה זועקת זעקת שבר
אימתנית שהייתה מוציאה אותי, את בני, ואת השכנים משלוותם. היא
הלכה וקמלה, פניה רזו, עורה החוויר. בוהה בכלום, היא ישבה
ומלמלה לאוויר. 'קחו אותי, רק אל תרעו למשפחתי. הפסיקו לרדוף
אותי, תגמרו עם העניין וחסל.' ובי נשבעתי שזו הפעם האחרונה
שראיתיה בוכה. עיניה השדופות רודפות אותי. לאחר מלמוליה, הלכה
בשקט אל חדרה ושכבה כשבוע ימים וכל תחנוני לא עזרו. לאחר שזעקה
יומיים, שבקה חיים וירדה דומה. דומיה שררה בבית, ואת רועי הקטן
מסרתי, בלב כבד, לאימוץ. בהיותי חסר אמצעים נפשיים לגדלו,
ידעתי שזהו גורלי. אך ידעתי גם שבעתיד הוא יימצא, והוא יצטרך
להתמודד עם גורלו אף הוא, כי מרחמה של אסתר יצא מקולל. 'ויאהב
קללה ותבואהו, ולא חפץ בברכה ותרחק ממנו. וילבש קללה,
כמדו...'"
המעגל שתק. הרוח העבירה צינה בפניו של רועי, והוא פקח את עיניו
ברעד. הפרופסור נראה זר ומפחיד בישבו שליו ומבטו מבט אבהי רך.
הוא דמה לבעל חיים זר וענקי במרומי גבעה אשר שלט בעולם. משמצמץ
בעיניו לחזור למציאות החל לחוש בכעס. על שום מה בדה את היום
הזה? על מנת לערער את עולמו? ומה הוא רמז בכלל? רועי נעמד ובכך
קטע את השלווה של הנוכחים שפקחו עיניהם. "מה זאת הטיפשות הזאת?
הפרופסור, אני חוזר הביתה. יש לי דברים יותר טובים לעשות."
"עשה כרצונך רועי," כעס הפרופסור, "אל תשכח שעוד לא סיימתי את
סיפורי!"
"אני לא שוכח קשישא! אבל אני לא מבין מה לעניינים שלך ושל אשתך
אליי? ואני גם לא חושב שאני רוצה להבין. להתראות." הוא לא חשב
את עצמו בחור דרמתי במיוחד, אך צעדיו היו נרגזים והוא השתדל
להתרחק כמה שיותר מהר. לבו פעם בחוזקה בחזהו. כשראה דמות
מתקרבת מאחוריו החל לרוץ. מוחו התמלא בתיאורים ודימויים
מפחידים. דימוייו החזקים של הפרופסור על אשתו המנוחה בערו
בדמו, והוא חשק לכתוב. לראשונה מזה זמן רב אצבעותיו בערו מן
הצורך לכתוב. הוא החיש את צעדיו בין העצים עד ששמע מאחוריו.
"חכה רגע! אתה תמיד בורח כל כך מהר?"
הוא הסתובב והביט בה, היא הייתה אכן, היצור היפה ביותר שראה
מימיו. לבו נרגע עם חיוכה. היה דבר קסום בערב המוזר שנע בין
טירוף לשלווה עולמית. היא הבחינה בחיוכו וחייכה אף היא.
"בוא איתי" היא אחזה בידו.
"לאן?"
"תפסיק להיות נודניק ובוא."
"אני לא יודע מה אנשים רוצים ממני היום, אבל יש לי תחושה שאם
אני לא אבוא אני אפסיד עוד סיפור דמיוני ומפחיד, ובחיי, נראה
לי, שהפסדתי יותר מדי סיפורים."
"ואולי הוא סיפר סיפור אמיתי. אני רוצה להבין למה אתה כאן, למה
אני כאן. את הפרופסור אני מכירה לא מעט זמן והוא תמיד היה כל
כך מסתורי. בוא..."
"הוא נעצר והביט בה בשעשוע: "את תמיד מחזיקה לכולם את הידיים
חזק כל כך?"
היא צחקה: "רק כשאני מפחדת שמי שאני רוצה שיבוא איתי לא יבוא!
אני מוכנה לשחרר אותך אבל תבטיח שתבוא."
הוא הביט בה, היא הייתה חמודה מכדי שישאיר אותה עכשיו לבדה,
ומלבד זאת, המקום נראה לו מפוקפק, חשוך ומיוער מדי. "בסדר, אני
מבטיח. אני אבוא איתך לאן שתרצי נסיכתי! אהיה עבדך הנאמן
והנרצע."
היא צחקה.
"תגידי, הבודהה הזה הוא הומו נכון?"
היא קימטה את מצחה בהפתעה ואז כשהבינה צחקה, וצחוקה ריכך אותו.
אולי יש בו רגישות אמיתית, הוא חשב. כי לראשונה חש את מה
שהפרופסור כינה בערביהם הצוננים ביחד: פיק ברכיים. 'כשתפגוש
אותה תדע רועי היקר' הוא אמר. 'תדע לראשונה בחייך העלובים מה
זה פיק ברכיים!'
וגם ישבנה היה נחמד, חשב בעודו מביט בה מובילה אותו לבינות
העצים, כל גופו מתעורר.
היא הביטה בו וחייכה. יותר מכל פחדה לחשוף את לבה, אך הגיע
הזמן שתגלה לו שהיא עוקבת אחריו מזה זמן מה, ושהיא רוצה לעצמה
את מה שהיא רואה, גם אם מעל פני השטח הדבר נראה כאילו אינו
מושך למדי.


רונה
היא נחפזה להובילו, נשימותיה מהירות מצעדיה, מקווה שלא למעוד.
חצאיתה ארוכה מדי, שערה ארוך מדי, והיא חשה בפרפר הנמלט מקורי
עכביש בתוך סבך העצים. רועי היה מאחוריה, מביט בה בחיוך אשר
ידעה את פשרו. התחושה העניקה לה חמימות, שחיפתה על הריקנות
שבפנים. זו הריקנות שמילאה אותה לילות וימים, תרה אחרי דבר מה
שאינה מבינה מהו. היא נזכרה איך פגשה את הפרופסור. בחיפוש נואש
אחר תעסוקה בערבים היא מצאה טופס כחול של הרשמה לחוג ערב של
מספרי סיפורים. ובשלמות נרשמה בתקווה שהלה ייקח את חסרונה
השוהה בימים ובלילות. החיסרון בכל דבר שיעניק לרוחה את המזון,
המזון אשר דרוש לרוח להתחזק. עם פחות שלמות ויותר הססנות היא
נכנסה לאולם חשוך, מעט באיחור, והתיישבה בכיסא הריק שנותר פנוי
בשורה עמוסה.
נדמה כאילו רבים היו האנשים אשר נדרכו וחפצו לספר סיפורים,
מעניינים אשר יהיו, או לא. היו טיפוסים מכל המינים. היו
מבוגרים, אשר סחבו על גבם סיפורים של שנים, בעיקר סיפורים מימי
מלחמת העולם השנייה, והיו המבוגרים פחות, אלה שבכו על ארץ
ישראל הקשה והמרה, ועל נבכי היום. היא שמה לב שהיא הייתה
הצעירה ביותר, ולכן התכווצה בתוך כסאה. דומה היה שעם כל סיפור
של אחר ושתיקה שלה, הייתה נעלמת יותר ויותר בכיסאה, ממש מתאדה
אל האוויר והופכת לכלום.
ואז היא נשבתה. דמותו הקסומה, כאילו מן האגדות, של הפרופסור
הישנוני, שנראה מעט מרושל, אך גם יפה תואר לגילו, כשחקן קולנוע
מתבגר, עלה אל הבימה והתיישב בצנעה. מבין ענן העשן הוא סיפר
מעט על ילדותו. ילדותו אשר חלפה על פני ערים קטנות, בין נופים
ירוקים, עם עיזים ותרנגולות וסוסים. הוא ראה ושמע הכל וכמעט גם
חי את הכל. היה לו סרטן, שהתפתח לאט לאט בכבד. זהו חורבן שהמיט
על עצמו, הוא הודה בלב כבד, אך מיד החליף את ארשת פניו לקלילה.
נדמה היה שהביט היישר לעיניה. למרות החושך הם חייכו זה לזו, אך
הרגע נעלם במהירות שהופיע. מובכת, הצטנפה בכיסאה ובהתה בבימה.
עוד כמספר אנשים עלו ודיברו לאחר מכן. וכשהביט בה הפרופסור
שוב, כאילו בהזמנה, היא נענה בראשה וחמקה החוצה אל הלילה
השקט.
היא המשיכה ללכת עד שהרחיקה אל האגם והתיישבה על גזע העץ. היא
הסתובבה וראתה את דמותו עוקבת אחריה עד אשר נעמד מולה. היא
הייתה אמורה לחוש פחד, אך היה בו דבר בוטח ורגוע.
האגם רחש לאיטו, המים היו כסופים לאור הירח, והעץ כאילו נשפך
כשמיכה לרגליה.
"שתדעי, מי ששמח יותר, נראה יפה יותר."
היא הופתעה מפנייתו בכיוון הזה. "אז אתה רומז שאני מכוערת?"
"חלילה! נערתי, אני רק רומז שאל לך להיראות כל כך עצובה...שלא
תאבדי את יופייך..."
"שקרן."
הוא התיישב בחשיבות עצמית וחייך חיוך מעושה: "רק המתמטיקה,
גברתי, תוכיח אמת ושקר. ואם תרצי, גם היופי הוא מתמטי, כמו כל
דבר בעולמנו, אך אם תרצי, ישנה אפשרות נוספת, שבה תיווכחי שאין
באמת יופי. שנאמר: שקר החן והבל היופי..."
"אשה יראת ה' היא תתהלל? נאמר כן. אז למה לתאר, נגיד את רחל
בתור יפת מראה..."
הוא הופתע ממנה, וצחק צחוק גדול. "זה כדי להסביר את ההבדל בינה
לבין לאה. נערתי! את מלומדת, מדוע לא עלית והשבחת את אוזנינו
בסיפור?"
"אני לא באמת טובה בלספר סיפורים, יותר טובה בלשמוע אותם.
לאסוף אותם..."
"אהה... את לא תתקיימי עד שלא יהיה לך סיפור משל עצמך. ומה את
עושה עם לקט הסיפורים שאת שומעת?ל שוטפת בהם את גופך הבתולי?
רוחצת את חטאייך המתוקים? על שדייך הקטנים..."
"אוי! אתה השטן או שאתה אלוהים?"
"אולי שניהם. בכל אופן שניהם אומרים את האמת שלהם. אם אפשר
לייחס להם את התכונה האנושית הזאת של 'אמירה'"
"או של 'אמת'"
היא הניחה את סנטרה על ברכה בתוגה. "רק לאסוף. רק לאסוף את
הסיפורים ולשמור אותם בשק סיפורים ישן ולזרוק אותם למחסן. בזה
אני טובה."
"הבנתי. גם אני הייתי פעם אחד כזה." הוא התיישב לצידה, "ולשם
מה בכלל לאגור סיפורים? לא עדיפה האמת? המציאות?"
"בסיפורים טוב יותר. לרב. גם כשרע, אז בסוף טוב. לא?"
הוא משך בכתפיו וריכז את מחשבתו. ואז גיהק והתנדנד. לפתע נראה
לה כאדם אחר.
"היי! אתה שיכור? אתה דווקא מתפקד לא רע יחסית לשיכור."
" עזבי עכשיו את עניין השכרות. יש בך המון זוהר. וזה אני לא
רואה מתוך השכרות, אלא מתוך שנות ניסיוני כפרופסור וכמשרתם
הנאמן של עוד כמה וכמה מקצועות הרוח הלא רשמיים. מתי לראשונה
חשבת על אלוהים?"
היא חשבה על השאלה המוזרה שלו. נראה כאילו האדם הזה נפל עליה
מהשמיים ולא התכוון להרפות בזמן הקרוב. אך, ללא רצון להודות,
היא החלה ליהנות משיחת הנפש שפצח בה. כבר שנים שלא שוחחה באמת
עם מישהו, או שחשה שמתעניינים בה.

"כשהייתי בת עשר." היא פנתה לרועי כמתוך חלום ונעצרה מתחת
לזרוע עץ ארוכה ועבה. הוא התיישב לידה, מוקסם. נראה היה כאילו
קטעה עצמה מזיכרונותיה.
"קנו לי אופניים. וכשרכבתי עליהם הרגשתי את הרוח על הפנים
והרשיתי לעצמי להגביר את המהירות. הרגשתי כאילו אני מרחפת.
ומאחד הבתים ברחוב נשמעה מוזיקת ג'אז, בעיקר סקסופון. ואני
חשבתי, מי הוא אלוהים, והאם אני מאמינה בו. האמנתי בסקסופון
ששמעתי יותר משהאמנתי בו. הסקסופון לבש צורה, טעם וריח. ריחו
היה כשל ספר ישן ודפיו מצהיבים, ריח של עץ אלון עתיק ומשובח,
מהסוג שמרצפים את האוניות היקרות ביותר, מהסוג שיקברו בו את
הברון פרל לו, לכשימות. עזוב, אין אדם בעולם ששמע עליו מלבדי,
ואפילו אם בדיתי את פרל לו מראשי, דמות הנאמנה ליוותה אותי עם
הסקסופון שלה לאורך ילדותי. לסקסופון היה טעם של ביסקוויט חצי
אכול, טבול מעט בתה, ביסקוויט מתוק של בית, ביסקוויט מנחם של
שעת לילה מאוחרת. צורתו עקלקלה, חמקנית, לעיתים עוקצת בפינות
ולעיתים מתפייסת. אבל לאלוהים לא היה שום צורה. הוא לא היה
במוחי יותר מאשר פרל לו. אליו התפללתי, הוא היה מוחשי אף יותר.
כשרציתי, היה הזקן שעליו הנחתי את ראשי, וכשרציתי, היה הנסיך
מהאגדות שמציל אותי מן הטירה העולה בלהבות. את שמו מגלגלים על
הלשון כמו טבק משובח. ובעיקר, פרל לו היה נגן סקסופון מוכשר
וידוע בסיפוריו. שכן, בסיפוריו לא היה טעם ולא ריח, לא מוסר
השכל ולא פואנטה. התפתחות העלילה מקרית, רגעית ואינה נחה על
שום קווים חוקיים של מספרי סיפורים. כשרציתי, הוא התחיל מהסוף
להתחלה. כשרציתי, הוא סיים את הסוף טוב וכשרציתי, סיים אותו
רע. אך גם אז ידע פרל לו, שהמנגינה לעולם נשארת. שאין כמוה
בעולם, כמותה האהבה. אתה מסכים?"
רועי הביט בה כמהופנט. היא מלמלה אל האוויר כמתוך זיכרון רחוק.
בעיקר הביט בגופה ודמו בער בו. "כישפת אותי? נדמה לי כאילו את
מכירה אותי. את נפשי...יש בך משהו מוכר, מנחם, שאני רוצה
לחבק..."
"כן, אפשר לומר שאני מכירה אותך. הפרופסור הראה לי את עבודתך.
היא דמתה לעלילתו של פרל לו. סתורה. מעיין שלל של סיפורים בתוך
סיפורים. אתה מבין, אני צריכה להתוודות. הכרתי את הפרופסור
באיזה חוג טיפשי. הוא כל כך עיצבן אותי והדהים אותי בו זמנית,
שהייתי צריכה לבדוק אם הוא אנושי. ולכן ביקשתי ממנו להמחיש לי
את היותו אנושי, והוא החליט לרקוע ברגליו על פיסת העץ שהייתה
שם. לצערי, העץ היה מחודד והוא דקר את רגלו וגרם לו לדימום.
נבהלתי, אבל הבאתי אותו לבית החולים, שם מצאו שהוא היה די
שיכור! אחר כך הפכנו לידידים טובים, למרות שבזכותי צלע. הוא
נהג לספר לי הכל אודותייך. אני לא יודעת למה, אבל ככה זה קרה.
וכששיבח אותך באוזניי, הייתי חייבת לדעת במי מדובר ועקבתי
אחרייך בקביעות ובהתמדה, שומרת על פרופיל נמוך. נמוך מאוד!"
רועי בהה בה בהלם. "גם היפות ביותר תתהלכנה ובגרונם סוד
מכוער!"
היא הביטה בו בעצב ושאלה: "חז"ל?"
"הפרופסור!" השיב והחל חוזר בו בעקבותיו.
"חכה!"
"עזבי אותי, מבחינתי, את יכולה להיות איזה מטורפת עם אקדח? את
והסיפורים שלך! מתאים לך להיות חברה של הפרופסור. אתם דומים,
שניכם אוהבים סיפורי בדים. שניכם אוהבים להבהיל אותי. דווקא
חשבתי שאת נורמאלית. את נראית כל כך... כל כך..."
היא נשקה לו. קרביה התהפכו, לבה געש, כפות ידיה רעדו. הוא
נענה, בהיסוס, אך נענה. הם נמצאו בקרבת בית קברות ישן ושקט.
בודדים אך באוזנם מנגינה ורעש. היא חיבקה אותו, וחשה את תשוקתו
משלהבת אותה. נשיקתם העמיקה. העשב היה רך תחתיהם. הזמן גלש
לאיטו, הכוכבים בערו ממעל.
לא רחוק משם, גסס הפרופסור במושבו בטנדר וידו החזיקה את לבו.

הפרופסור
"אלוהים! הלב. הסרטן רוצה להרגני! רוצה לכבוש אותי. עדיין לא,
עדיין לא אמרתי הכל. 'ה' אדוננו, מה אדיר שמך, מה אנוש כי
תזכרנו...' עדיין איני יודע מה ייעודי בעולם. בראת את העלים
האלה, באותו כבוד שבראת אותי. והם ישרדו אחריי, עד שינשרו.
אפילו על העלה איני מסוגל. הקיץ כאן ואתה מוריד גשמים, וסופת
רעמים. זה סימן מבשר רעות. אל תיקח אותי עדיין, אסתר תחכה עוד
מעט. אל תפתח את שערייך, כי אני רואה שנפערו השמיים. עדיין לא
חשקה נפשי להתעופף. חכה, אנשור עם העלה. יש עוד מעט זמן. לא
אלוהים! עדיין לא סיפרתי על בתנו השנייה, שלי ושל אסתר. על
בתנו המתוקה ורבת הכישרונות. על הגילה והרון. על האחות המופלאה
של רועי, רונה."
דומיה נפלה.



הקיץ נגמר מהר, חלף מן העולם. הלונה פארק עמד להיסגר, אך רועי
התעקש. הוא חזר מכתיבה רעננה של ספרו הראשון, אותו הקדיש
לפרופסור יהיה זכרו ברוך. הוא רצה לחוש את טיפות הגשם על פניו
בתוך טלטלת רכבת ההרים המהירה. הוא ידע שהיא ממתינה לו בבית,
האהבה ההיא, המוזרה והחזקה, הסוחפת. הוא שכח מהתקרית המביכה
שארעה ביום האחרון לחייו של הפרופסור. כל המילים האלה, על בנו
רועי ועל ייעודו המחריד, על האם אסתר. הוא ברח מהאמת המרה, אך
ידע שאולי יש בה משהו. לבו התכווץ בו כשעלה, כמעט לבד, על
הרכבת הרים. ועם הגשם בכה אף הוא. עד כמה מאוחר זה באמת מאוחר?
שאל את עצמו. עם היגון ותחושת המחנק, הוא חש גם חדווה
ואמביוולנטיות של אושר על רונה. על המתיקות שבעיניה והפינה
החמה ששמרה בשבילו.

רונה נשכבה על הקבר הקר ובהתה בשמיים. מבין העצים הרעועים נראו
עננים קודרים, משייטים במהירות מנקודה לנקודה בשמיים.
"אילו היית פה עכשיו הייתי מספרת לך על רועי, הסופר המוכשר
שלי. הייתי שרה לך, למרות שאני לא יודעת לשיר. היית מנגן לי
בסקסופון. למרות הגשם, היית מנגן. היית מחזיק אותי בחיקך ואומר
לי: הרגעי ילדתי. והייתי נרגעת. מה זה משנה בעצם מה קורה בסוף?
היית שואל אותי. את זה את תבחרי, אם רק תעצמי עיניים." היא
עצמה עיניים והגשם על פניה. אט אט, אך בבטחה, שב החיוך לפניה.
היא ליטפה את האותיות השחורות שעל המצבה ברוך ודמעה בודדת זלגה
מעיניה והתמזגה עם הגשם. "עכשיו יש לי סיפור לספר. סיפור על
בנך היקר שנפל ברשת אחותו היקרה, סיפור שיממש את קיומי, גם אם
רשע הוא, סיפור שאוכל לטוות באוזני כולם ולהוציאו מן המגירה."