האוטו דוהר וטס לו, ואני עוקף מכונית ועוד מכונית, בין משאיות,
אופנועים, זבובים ויתושים.
בורח מהר ככל שהאוטו מסוגל, עד קצה גבול היכולת.
ברקע אני מאזין ושומע על שני מקסיקנים, אחד מהם נפל לתהום.


"גם אני בתהום!" אני צועק, אך אותי אף אחד לא שומע. הצעקה שלי
מתפזרת באוטו ונבלעת בדלתות הפח.
"את חואן הזהירו ממה שעלול לקרות ואותי לא!" אני חושב לעצמי
בקול, "לו מנסים לעזור, להציל, להושיע. למה אין פה אף אחד
בשבילי?!" שוב אני צועק לחלל הרכב ושוב אין מי שיחזיר לי
תשובה.
אני מסתכל לאופק ורק מקווה שכשאגיע, לשם, למקום ההוא, השחור,
אולי שם תהיה לי תקווה.

בנתיים חואן מת ואני כבר כמעט מאבד את שפיותי.
אני לא יכול לברוח יותר, נמאס לי כבר, קשה לי כל-כך ואני שוב
נזכר ביהודית שלי. "לא שוב!" אני צועק, זועק. "לא רוצה להיזכר
בזה שוב", ואני תוהה אולי בכלל אני הוא חוזה ויהודית היא חואן,
ועם כל המוות הזה, גם בראש וגם באוזן, והסירנות הנוראיות האלו
שכבר 4 חודשים רודפות אחרי. אני נזכר בהתחלה, כשעוד הייתי
תמים, כשהכל היה כמעט, אבל כמעט מושלם.