אין מה להגיד.
משהו עובר עלי.
מה?
לא יודעת.
בדידות משהו.
עוד שבועיים אני טסה.
להמון זמן.
לשנה.
לספר ליהודים שם איזה כיף להיות יהודי.
מה לספר? להזכיר!
קשה לעזוב את הארץ
עכשיו מלחמה.
קשה.
לא רק בגלל המלחמה.
אני בכלל לא רוצה לעזוב את החברים שלי.
ואת המשפחה שלי.
אני לא רוצה להיות שם לבד לבד לבד...
מפחיד אותי.
אני לא רוצה לקום בוקר אחד,
חולה.
ואין אמא שתכין לי מרק עוף,
ואין אמא שתעביר יד קרירה על המצח הרותח,
ואין אמא שתרגיע ותשב לידי.
ואני גם לא רוצה פתאום לבכות מגעגועים
ואין למי להתקשר כי הפרשי השעות...
ואני לא רוצה פתאום לגלות שאני נורא נורא נורא לבד.
אני לא רוצה.

אני עוד לא יודעת מה אני עושה.

אבל נראה לי שאני טסה...