עברתי על זה מאות פעמים בראש, ידעתי בדיוק מה שאגיד, ידעתי
בדיוק איך אגיד את זה וידעתי איך בדיוק ידי יהיו צלובות מאחורי
גבי, שלא ידע שאני רועדת. החדר הזה, שבו בילינו שעות כה
ארוכות, שעות רומנטיות לרוב ושעות של ריבים לעתים, נהיה פתאום
מקום קר, מקום שעומד להנציח את סופה של מה שהיה צריך להגיע
לפני זמן רב. אני לא מצליחה להבין איך פתאום אנחנו משתדלים
להתרחק אחד מהשניה, לא לענות לשיחות, לא לענות להודעות, לקצר
מפגשים. אמנם הסוף היה מריר אך ההתחלה הייתה מתוקה בהחלט. איך
אני מצליחה להסביר לו שאהבתי אותו כמו שלא אוהב אף אחד אחר
לעולם? איך אסביר לו שזה לא באשמתו וגם לא באשמתי?

'כל הקשר הזה... פשוט טעות אחת גדולה', חושבת למספר רגעים וממש
מיד מגיעה מחשבה אחרת. את יודעת שזה לא נכון. אבל אם זו לא
היתה טעות, מה אני עושה פה עכשיו? אני אמורה לתת לו את הנאום
הסטנדרטי של "אני לא יודעת אם שמת לב אבל לאחרונה משהו השתנה,
אולי בי אולי בך.
רק שתדע שזה לא באשמתך וזה גם לא באשמתי. אני אסירת תודה על כל
מה שעברנו ביחד..."?
הוא טוב מדי לנאומים האלה, מגיע לו לשמוע את האמת גם אם היא
תהרוס אותו ותשבור אותו?
טוב אז האמת היא, שאני פשוט לא אוהבת אותך יותר ככה, אני אוהבת
אותך בתור הידיד  הכי טוב שלי, בתור הבן אדם שמכיר אותי הכי
טוב בכל העולם המסריח הזה. 'נוקשה מדי, אפילו בשבילי',חושבת
לעצמך בכל השתיקה הזאת. הוא סוף - סוף נכנס לחדר, הוא ידע
בדיוק מה רציתי להגיד לו. "זה בסדר, אני יודע..." והדמעות פשוט
פרצו החוצה, ישבנו על המיטה מחובקים ופשוט בכינו.קשה להסביר
למי שלא מכיר את מערכת היחסים שלנו. דיברנו ללא מילים, הרגשנו
במבטים, אהבנו בחיוכים. קשה להסביר שלפעמים דברים נגמרים ללא
סיבה, כי חייבת להיות סיבה, לא?