שוכב מולי דף ריק; נקי וחדש שרק מחכה לקבל שימוש. והמוח שלי
בשביתה. רוצה עוד רעיונות, יותר שינה, פחות חששות... אבל יותר
מכל השראה. יש בי צורך עז לכתוב שלא מקבל מימוש, וזה מאוד
מתסכל. אולי זה הציפייה שאני 'אמורה' להתעלות על עצמי. או
שפשוט מיציתי את המוח שלי והוא כבר סחוט לחלוטין מרעיונות. אחד
המורים שלי לתאטרון אמר לי פעם שכל העולם וכל האומנות בעולם
היא בעצם מיחזור של רעיונות שכבר קיימים פה. אז מה בעצם הופך
משהו לאוריגינל? האם זה הקומבינציה של הרעיונות, המחשבה
הייחודית והפרספקטיבה הגלובלית של היוצר או האין זה בסך הכל
צירוף מקרים?
אבל אף אחד מאילו לא עוזרים לי הרבה עכשיו; כי אני עדיין יושבת
פה, הדף עדיין ריק, ואני עדיין מדסקסת את החיים עם קהל דמיוני
במקום לומר משהו משמעותי.
בהחלט מתסכל. כתיבה היא "A lot of blood, sweat, and tears".
ברגע הנתון, נראה לי שעברתי כבר את כולם, אז איפה התוצר?
מה מחזיק אותי מלכתוב את יצירת חיי כרגע? אפילו על השאלה
הבסיסית הזאת איני מצליחה לספק תשובה. חוץ מהשערות כגון: אולי
אם אני אטעם יותר מהחיים... אפול בכוונה רק כדי לקום ואז לכתוב
על הדימום, הצלקות, וההחלמה. הבסיס לכתיבה וליצירה בכלל היא
חוויה, אשר נותנת לנו תובנה שממנה אנו מפיקים כוח. התהליך
היצירתי מאוד משחרר ומאוד לימודי. ההתמודדות עם הכאב ועם
הפחדים מושלכת בפני בכל פעם שעליי לחפור פנימה ולהוציא משהו
אמיתי.

ואז פתאום, כאילו השארתי את התת מודע פתוח מהחפירות
הפילוסופיות שלי, עולים לי בדמיון מראות ופתאום אני מוצאת את
עצמי ממלמלת מילים שאיכשהו, כששמים אותן ביחד, יוצרות משהו
הגיוני ו... יצירתי. שרשראות של מטאפוריים נשפכות על הדף ללא
שליטה. היד מנסה להשיג את הדמיון הגולש על הדף הריק; ממלא אותו
במשהו אמיתי. ואז אני עוזבת, ויוצאת לשאוף אוויר. אני חוזרת
לדף למחרת ומגלה שהוא כבר לא ריק בכלל. אני קוראת את כתבי,
כאילו לא שלי, קוראת את נשמתי.