"אמא, מלאכים באמת קיימים?" רמוס קטן שאל את אמו, מצביע על
כריכת הספר שזה עתה נקרא.
"בוודאי שיש, חמוד שלי" האם חיבקה אותו והובילה אותו אל
המרפסת, מביטה אל השמיים זרועי הכוכבים.
"בשמיים, המלאכים. לכל אחד יש מלאך, רמוס. כל כוכב הוא מלאך."
רמוס הביט אל השמיים הכהים, לא מתיק את מבטו משם גם כשחזר
באיטיות אל חדרו בעקבות אמו.

הוריו של רמוס הביטו זה בזה בעייפות.
"רק עזרה משם תוכל לעזור לנו", היא נאנחה והצביעה מעלה "רק
עזרה מהמלאכים שבשמיים".
הם לא ידעו שרמוס מקשיב להם, סימן הנשיכה עוד טרי על צווארו,
שורף.
"אמא" הוא נכנס באיטיות לחדר, "המלאך שלי יעזור לי".
"בוודאי שכן, חמוד שלי, בוודאי שכן", אמו אמרה בעייפות ולקחה
אותו לחדר השינה.
לפתע פתאום, בלי שום אזהרה, הוא הבין הכל. הבין את הגורל הצפוי
לו. ידע כבר אז את כל הסבל הצפוי לו. הייתה זו מחשבה מפותחת
למדי יחסית לילד קטן וחסר דאגות, אך רמוס כבר לא היה ילד קטן
וחסר דאגות.
הוא ידע כבר אז שלא יוכל ללמוד בהוגוורטס כמו שרצה, שלא יוכל
להתחבר עם אף אחד, שכן ישאלו אותו לאן הוא נעלם כל חודש, בירח
מלא.
אך אז הגיע אלבוס דמבלדור, בגלימה סגולה, בזקן כסוף ועיני תכלת
מחייכות, שמילא את תפקיד המלאך התורן. רמוס היה בעננים כששמע
שיוכל ללכת להוגוורטס, ולרגע קט היה שוב ילד קטן וחסר דאגות.
באותו רגע, כמעט היה יכול לראות את דמבלדור פורש כנפיים ונעלם
אל תוך כוכב מנצנץ בשמיים.

בשנה השנייה הוא הרגיש שהוא חייב לספר למישהו על הסוד שלו, אך
הוא לא ידע למי. מי לא יפחד ממנו? מהאדם זאב הרע שבסיפורים.
אך היו אלה חבריו שמצאו אותו.
שהפכו לאנימאגוסים בשבילו.
לרגע רמוס היה שוב ילד קטן וחסר דאגות. הוא כמעט ראה את תחילת
הכנפיים הצחורות שיוצאות מגבם של שלושת חבריו הטובים.

בשנה השישית רמוס הכיר אותה.
עטר. מהפלפאף. בעלת שיער ארוך, כהה ומבריק ועיניים חומות
נבונות וצוחקות וחיוך מקסים.
באותו רגע, רמוס אפילו לא חשב שהוא מדמיין, כשראה הילה זהובה
מופיעה מעל לראשה.

השנה השביעית. כל הקונדסאים יודעים - רמוס מאוהב.
רמוס אוהב את עטר, ההפלפאפית היפיפיה.
אך לא כולם יודעים, שגם עטר אוהבת את רמוס.
לא כולם יודעים על הנשיקה החמה בחדר הנחיצות.
לא כולם יודעים על בלחישות באוזנה.
לא כולם יודעים על כך, שרמוס באותה תקופה מאושר יותר ממה שאפשר
לדמיין.
לא כולם יודעים, שעטר השיבה לרמוס את התחושה, להיות ילד קטן
וחסר דאגות.

בית קברות.
רמוס מרגיש את המתח והפחד באוויר.
זו הפעם הראשונה שהוא רואה את הלורד וולדמורט.
הוא מרגיש מחנק בגרונו בזמן שהוא נלחם באוכלי המוות, שאת חלק
מהם הוא מזהה כילדי השכבה שלו. כל כך צעירים. כל כך מהר הגיעו
לצד האפל.
הוא רואה מסביבו את סיריוס, ג'יימס, עטר, ועוד כמה תלמידים
מגריפינדור. נלחמים. חלקם פצועים.
הוא לא מרגיש את  הדמעה שמסתננת מחוץ לעין. דמעה של יאוש. של
תסכול. של פחד.
הוא רואה אנשים נופלים לידו שלעולם לא יקומו.
הוא רואה את עטר. היא מביטה בו בעיניה הקטיפתיות, שבהן יש הרבה
פחד.
רגע אחד יותר מדי.
בן זוגה לקרב ניצל את הרגע הזה.
"עטר!!!" הוא זועק. הוא רואה את הקרן הירוקה נשלחת אליה, אל
לבה. הוא רואה את גופה הטהור, החף מפשע, נופל על הארץ.
הוא רואה את עיניה נעצמות לתמיד.
הוא רץ אליה. לא אכפת לו שיהרגו אותו. לא אכפת לו שום דבר.
הוא בוכה. בוכה ממש. מתייפח, גופתה הקרה בתוך ידיו.
הוא מרגיש כאילו סכין ננעצה בליבו, והורגת אותו במוות קשה ומלא
ייסורים.
"עטר.." הוא לוחש בצרידות ומחבק את גופתה.
לרגע אחד אור בוהק ומסנוור חותך את השמיים, ומתאחד לכוכב נוסף,
בין אלפי כוכבים. כוכב בוהק ובהיר. הכוכב שלו.
לרגע קט, רמוס מרגיש שוב כמו ילד קטן וחסר דאגות.

הערה: פיקצר זה נכתב בהקדשה לאמא עטר, לאב יה.