כשביקשו ממני לכתוב מאמר לעיתון, לא ששתי לדבר, במיוחד לאור
העובדה  שהרבה זמן פנוי אין לי אבל בעודי מהרהרת  בניסיון
למצוא נושא שלא יגרום לאפקט של סם הרגעה לסוסים, כמו רוב
הכתבות הסטודנטיאליות, עלתה במוחי שאלה בוערת: "לאן או אנה
נעלמו בחורינו?".
כידוע, גברברי ישראל נודעים בכל העולם בשל חוזקם הגופני (איזו
כוכבת לא מתהדרת במאבטח ישראלי שמתמחה בקרב מגע?) ובשל  כושרם
המיני (חרמנים לאללה...).
אבל, את פיסת דעה קטנה זו שלי, אני מקדישה לזן אחר של הגבר
הישראלי - לאותו פרח עדין ושברירי, הסטודנט הזכרי המצוי.

נוהגים לחשוב שבנות פונות ללימודים אקדמאיים בניסיון למצוא
מזור לחיי רווקות (+תשעה חתולים), אבל זה לא ממש מדויק.
סטודנטיות, כמו סטודנטים, מגיעות ללימודים כדי להתפתח, להשכיל
ובעיקר כדי  לקבל משכורת שתפצה עם ריביות על כל הכסף שהוציאו
על הלימודים עצמם.
אך מה, דבר טבעי הוא, שמקום רווי מכל הזנים והמינים של הקיימים
של הגבר הישראלי (שוק הבשר הכי גדול, יש שיאמרו), יעלה במוחה
של הסטודנטית, מחשבות על מציאת בן זוג.
אבל הבה לא נטעה ונבלבל, בין המטרה המרכזית, שהיא השגת התואר
הנכסף, לבין הבונוס הנלווה, מציאת אהבה חדשה (לפחות אצל
רובנו).

לאחר שניתחנו את הלך מחשבתה של הנקבה והסקנו שמניעיה ניתנים
להבנה והגיוניים, נפנה לחקור את  ה"מאסטר פלאן", שמצויה במוחו
הקודח של הזכר ובפרט, את זה של הסטודנט המצוי.
הגברים של פעם זה לא הגברים של היום, או לפחות אלו שסיפרו לנו
עליהם. אוקיי, אז הבנתי בשלב די מוקדם בחיים שנסיך על סוס לבן,
זה לא ממש בגורל שלי. אבל מה בנוגע לאקדמאי על סוסיתא?

הגברבר הישראלי ובכלל זה מצוי אותו סטודנט מדובר, לרוב, יצהיר
על עצמו כבעל כישורים של פר הרבעה מוכשר במיוחד. במציאות, הוא
יותר דומה לקבצן בפוטנציה.
כן, כן, הסטודנט מאד דומה ללימודים באוניברסיטה - הרבה תיאוריה
מעשית ופחות מדי מעשים.
אותו סטודנט, למרות שנמצא בקרב רבבות מבנות המין היפה, יתחיל
בממוצע עם 0-3 (סטטיסטיקה מוכחת) לתואר. לא בגלל שהוא לא רוצה,
חס וחלילה , וזה לא שלפתע הפכו כל הזכרים לפרידג'ים.
הבעיה, למעשה, נעוצה בחוסר הביטחון העצום שלהם.

אכן, גבירותיי ורבותי, למצב עגום הגענו, הבנות גידלו ביצים,
בזמן שהבנים שכחו את שלהם בבית.
היום, יותר מתמיד, יש ציפייה מצד הזכר, שהנקבה תיזום את אותו
צעד ראשון וגורלי. וכתירוץ לפחד העמוק שלהם מדחייה, הם משתמשים
בערך השיוויון, בטענה שבנות מאז ומעולם טענו לאפליה, אז הנה
עכשיו, יש להן הזדמנות לשנות את המצב.

הבעיה היא, שלא רבות הן הבנות שאכן יתחילו עם גבר למטרה רצינית
(כי מי מאיתנו באמת רוצה לספר לנכדים שסבתא היא זו שהתחילה עם
סבא?). ואז פונים אותם גברים נואשים ומתוסכלים לחיי בדידות או
להטרדת ילדות בנות 14 באינטרנט.

בשיחה שערכתי עם כמה מחברותי לספסל הלימודים עוד בסמסטר הקודם,
התברר כי עובדות אלו הן לא פרי דמיוני, אלא מצב שכל סטודנטית
ערה עד כדי כאב לקיומו.
וזה לא שהבחורות לא שוות, באמת, לפחות אלו שאני מכירה. באמת
שהן מדהימות, חכמות, מצחיקות, שנונות וסקסיות. לכאורה, כל מה
שגבר חולם עליו.
וכל אחת מהבחורות האלו התבייתה על קורבן עוד עם תחילת הלימודים
(לרוב לא מגיע לחצי מהערך שלה). באותו קופיף, הן בוהות בערגה,
מחכות ליום שבו הוא יוציא את ראשו מבין הספרים ויעיף מבט
למחשוף שהיא דפקה למענו, מחשוף שביום חורפי גורם באופן וודאי
למחלת ריאה כרוניות.

אגב, תירוץ עלוב שהסטודנט המצוי נוטה להשתמש בו הוא חוסר זמן.
הוא מדחיק את הפחדים שלו על ידי טענות סרות כל טעם. למשל, הוא
לא יכול להתחייב לבחורה כי אז הוא לא יתרכז בלימודים - אם
עכשיו אין לך זמן לבחורות, מה יקרה כשתצטרך לעבוד?
דבר נוסף, הגברים נורא שאננים - במקום לנצל את שנות החסד
המועטות שלהם, כשאנו עוד מוצאות אותם מושכים ושיער הראש שלהם
טרם נשר ונדבק לגב, כדי למצוא בחורה. הם חושבים שיש להם עוד
זמן ושיוכלו לתפוס פרגיות צעירות גם כשכרס הבירה שלהם תעלה על
מפלס גדותיה.

והייתי עוד חושבת שמדובר בתופעה ייחודית לאותם סטודנטים צעירים
מהחוג שלי, אם לא הייתי סטודנטית גם בחוג נוסף. גם שם המצב לא
שונה. הזכרים מסתכלים בפחד על הנקבה, כאילו זו איימה לסרס כל
שביב ממיניותם המודחקת גם ככה.

וכשאנו מגיעים בסופו של יום, לבדוק מה קורה בעולם הקרוב לנו,
בקמפוס, נראה כי רוב הסיכויים לזוגיות הם קלושים ביותר, ויש
סיכוי גדול שאם הדבר תלוי בנו, הסטודנטים - המין האנושי (או
לפחות זה הישראלי) יהפוך בקרוב למין נכחד.
אולי כדאי לנסוע ללונדון. לא שיש לי אשליות בקשר ללונדון, אבל
לפחות שהטלוויזיה תהיה טלוויזיה.