המסתכל כעת אל השמיים לא היה מבחין בכוכבים שמעליו בשל העלטה
הכבדה שאפפה את השמים. פנסי הרחוב הבהבו וכבו אט-אט, כמנוצחים
בקרב על-ידי החושך. דממה רועשת שררה באזור, הן האנשים והן
בעלי-החיים העדיפו להישאר בבתיהם מאשר לצאת החוצה. השקט הזה לא
הלם את אווירת חופשת הקיץ...
התריסים הוגפו בכל הבתים. קול הטלוויזיה נשמע בבירור, מעדכן
לגבי האירועים האחרונים. הטלפון צלצל בלי הרף, ולמרות שאותן
תשובות נאמרו שוב ושוב למתקשרים המודאגים השיחות האלה היו
כמפלט בעיני המשפחות, דרך לשחרר קצת את המתח.
הירח השקיף על המתרחש בעיניים עייפות. כה זקן הוא, כבר חווה
בחייו מלחמות אין-ספור, אך כל פעם מחדש הצטמרר הוא מהנזק שהן
גורמות.

באותו הזמן הייתי שרוע מתחת למיטה. לא היה סימן ולו הקלוש
ביותר לאור בחדר.
האווירה הייתה קודרת, מעיקה. המנורה הקרינה כניעה, כמתעייפת
כבר להלחם עם הצללים. הארונות הכהו את צבעם על-מנת לא להתבלט
והצעצועים חזרו למקומם מחשש להישאר לבדם - פזורים. נשימתי
נעשתה מהירה יותר ויותר מרגע רגע. פחדתי...
הקפדתי לקבע את מבטי בקיר שמולי, לא להביט לצדדים. מחשבות
נוראות חלפו בראשי.
"אני כבר גדול..." אמרתי לעצמי שוב ושוב כתקליט שרוט החוזר על
עצמו. "איני ירא מדבר!" צעקתי, אך קולי לא עלה בעצמתו על רשרוש
עלי העצים שבחוץ. משהו באוויר שידר תחושה של חוסר בטחון, או
בעצם - אי וודאות.
רעש פתאומי הקפיץ אותי, שמעתי את חריקת הדלת. קול צעדים נשמע
מרחוק. האם אוזני מטעות אותי, או שמא שמעתי כל בכי?
השתתקתי. אוזני היו דרוכות להאזין לכל רחש ואף השקט ביותר.
קולם של הצעדים התגבר - קרב ובא. כיסיתי את עיניי ורציתי
להיעלם משם, להיות בכל מקום פרט לזה. דלתי נפתחה.
"שקד, אתה כאן?" שמעתי את קול אחי הגדול. הקלה גדולה הציפה
אותי ולפתע גאה בי פרץ של שמחה - זה אחי הגדול, הוא חזר
הביתה!
כעבור רגע כבר הייתי בזרועותיו. הוא חיבק אותי ולחש לי מילות
הרגעה כמו שרק הוא יודע לעשות. בפעם הראשונה במשך כל-כך הרבה
זמן הרגשתי מוגן.
"רותם, אני מפחד!" ייבבתי בין זרועותיו.
"ממה?" הוא שאל ויישר את פניי כדי להביט בי. רציתי להסביר לו,
השתוקקתי לכך - אך איך אוכל להסביר לו את מה שעובר עליי?
את הפחד שלי מהקטיושות, מהפיצוצים החזקים שהרעידו בכל פעם את
כל הבית, מהמטוסים שחלפו כל כמה דקות מעלינו, נותנים הוכחה
שהמלחמה עוד לא תמה, את ההרגשה של מי שכמעט במשך שבועיים לא
יצא מהבית וכיצד אני משתוקק לעבור לדרום (אך אין לנו אל מי
לעבור...)
לא נשאר בי כוח למלחמה הזאת. בכל פעם שהמצב בארץ היה נעשה גרוע
יותר, צה"ל התקיף את לבנון בכוח חזק יותר, וכך נדמה היה שהוא
פתר את הבעיה, אך האמת לא הייתה כך. אחרי כל מתקפה של צה"ל
הפיצוצים מסביבנו התרבו.
התחלתי לחשוב שהמלחמה הזאת חסרת כל ערך. אף צד לא יכול לנצח
בה, אין מנצחים - רק סבל.
לא יכולתי להסביר לו את זה, ניסיתי, אך לשווא. "אני פוחד..."
אמרתי שוב.
"אין לך ממה לפחד, זה לא נורא כל-כך, זה אפילו מצחיק" הוא קרץ
לי.
במשך פרק זמן לא ידוע ישבנו על מיטתי - ודברנו. כמה טוב להיות
שוב איתו... חשבתי והסתכלתי עליו. כל תו מתווי פניו הקרין
תחושה של רוגע. כמה הערצתי אותו באותו הרגע. כמה בטחון החדיר
בי עם מילותיו, כמה אמון נתתי בו. "זה מצחיק..." התחלתי לחשוב
לעצמי, "זה רק עוד יום רגיל. אני משוחח עם אחי, הורי טרודים
בעיסוקיהם השונים ובחוץ שוררת עלטה מוחלטת בשל השעה המאוחרת".

שום דבר לא הכין אותנו לזה - לפתע נשמעה האזעקה. בלי לחשוב
פעמיים רצנו מהר ככל שנשאו אותנו רגלינו לחדר של הורינו. אבא
תפס אותנו והוריד אותנו לרצפה, ממלמל דברים, שאותם לא יכולתי
לשמוע. הייתי במקום אחר לגמרי. ראיתי את אמא מביטה בי כאילו
מתוך חלום. ידעתי שבעוד כמה שניות הקטיושה תנחת. לנגד עיניי
הופיעו זכרונות מהעבר. הפעם הראשונה שהצלחתי לשחות, הפעם
הראשונה שלמדתי לרכוב על אופניים, הרגע שבו אמי קנתה לי
כלב...
כל ההרגשות הרעות, שהצלחתי לשכוח מהן בשעתיים האחרונות חזרו
אליי בן רגע. החושך, המועקה והפחד הבלתי נשלט.
ישבנו שם חצי דקה בערך, אך בשבילי הזמן הזה נדמה כנצח.
פתאום נשמעו הפיצוצים, כה קרובים! אמי צרחה, אני התחלתי לבכות.
קולות אמבולנסים נשמעו. הבכי שלי התגבר, בלתי נשלט.
עוד, ועוד פיצוצים. חלונות הבית נשברו, ורסיסים עפו לכל עבר.
הרגשתי כאב חד בידי.
שמעתי צעקות מכל עבר, ראיתי דם ואש. בכיתי יותר ויותר חזק.
אבא צרח הוראות, אך כבר לא הייתי במצב לזה, תחושת הפאניקה
התגברה אצלי.
לפתע אחי תפס אותי, יישר את מבטי אליו ואמר לי: "שום דבר לא
קורה, זה מצחיק, זוכר?"